Numbers פרק ה

יאוַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
יבדַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָֽעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל:
איש איש כי תשטה אשתו: מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו, אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה:
איש איש: ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה שלמעלה ואישה מלמטה:
כי תשטה אשתו: שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב). ופשוטו של מקרא כי תשטה - תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבור (שם ד, טו), אל ישט אל דרכיה לבך (שם ז, כה):
ומעלה בו מעל: ומהו המעל, ושכב איש אותה:
יגוְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת־זֶ֒רַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵֽעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה:
ושכב איש: פרט לקטן ומי שאינו איש:
אתה שכבת זרע: שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו:
ונעלם מעיני אישה: פרט לסומא הא אם היה ראוה ומעמעם [ומעלים] אין המים בודקין אותה:
ונסתרה: שיעור שתראה לטומאת ביאה:
עד אין בה: הא אם יש בה אפילו עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה:
ועד אין בה: לטומאה אבל יש עדים לסתירה:
נתפשה: נאנסה, כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח):
ידוְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אֽוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה:
ועבר עליו: קודם לסתירה:
רוח קנאה וקנא: פירשו רבותינו לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני:
והיא נטמאה או עבר עליו וגו': כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע אם נטמאה אם לאו:
טווְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֘ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָֽאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֹֽן:
קמח: שלא יהא מסלת:
שערים: ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה:
לא יצק עליו שמן: שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך:
ולא יתן עליו לבונה: שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר אל גבעת הלבונה (שה"ש ד, ו), והיא פרשה מדרכיהן:
כי מנחת קנאת הוא: הקמח הזה, קמח לשון זכר:
מנחת קנאת: מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל:
טזוְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:
יזוְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם:
מים קדשים: שקדשו בכיור, לפי שנעשה מנחשת מראות הצובאות, וזו פרשה מדרכיהן שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו:
בכלי חרש: היא השקתה את הנואף יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך תשתה מים המרים במקדה בזויה של חרש:
יחוְהֶֽעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י יְהוָֹה֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִֽהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַֽמְאָֽרְרִֽים:
והעמיד הכהן וגו': והלא כבר נאמר והעמידה לפני ה', אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה ותטרף דעתה ותודה:
ופרע: סותר את קליעת שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן:
לפני ה': בשער נקנור, הוא שער העזרה המזרחי, דרך כל הנכנסים:
ונתן על כפיה: ליגעה אולי תטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד על המים:
המרים: על שם סופן שהם מרים לה:
המאררים: המחסרים אותה מן העולם, לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח, כד). ולא יתכן לפרש מים ארורים, שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב, אלא מאררים את אחרים. ואף אונקלוס לא תרגם ליטייא, אלא מלטטיא, שמראות קללה בגופה של זו:
יטוְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָֽרְרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:
והשביע אותה וגו': ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי, הא אם שכב חנקי [לא תנקי], שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחלה לזכות:
כוְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ:
ואת כי שטית: כי משמש בלשון אם:
כאוְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶת־הָֽאִשָּׁה֘ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָֽאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהוָֹ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהוָֹ֤ה אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה:
בשבועת האלה: שבועה של קללה:
יתן ה' אותך לאלה: שיהיו הכל מקללין ביך יבואך כדרך שבא לפלונית:
ולשבועה: שיהיו הכל נשבעין ביך לא יארע לי כדרך שאירע לפלונית וכן הוא אומר והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו), שהצדיקים נשבעים בפורענותן של רשעים, וכן לענין הברכה ונברכו וגו' (בראשית יב ג) בך יברך ישראל לאמר (בראשית מח כ):
את ירכך: בקללה הקדים ירך לבטן לפי שבה התחילה בעבירה תחלה:
צבה: כתרגומו נפוחה:
כבוּבָ֠אוּ הַמַּ֨יִם הַֽמְאָֽרְרִ֤ים הָאֵ֨לֶּה֙ בְּמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָֽמְרָ֥ה הָֽאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן | אָמֵֽן:
לצבות בטן: כמו להצבות בטן, זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו, וכן לנחותם הדרך (שמות יג, כא), לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג), וכן לנפיל ירך להנפיל ירך, שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך:
לצבות בטן ולנפיל ירך: בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור:
אמן אמן: קבלת שבועה, אמן על האלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה, אמן אם מאיש אחר, אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:
כגוְ֠כָתַ֠ב אֶת־הָֽאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים:
כדוְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַֽמְאָֽרְרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָֽרְרִ֖ים לְמָרִֽים:
והשקה את האשה: אין זה סדר המעשה, שהרי בתחלה מקריב מנחתה, אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה יבואו בה למרים. לפי שנאמר בטן וירך, מניין לשאר כל הגוף, תלמוד לומר ובאו בה בכולה, אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך, לפי שהן התחילו בעבירה תחילה, לפיכך התחילה מהן הפורענות:
למרים: להיות לה רעים ומרים:
כהוְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ:
והניף: מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואף היא מניפה עמו שידה למעלה מידו של כהן:
והקריב אתה: זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה כשאר מנחות:
כווְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָֽאִשָּׁ֖ה אֶת־הַמָּֽיִם:
אזכרתה: הוא הקומץ, שעל ידי הקטרתו המנחה באה לזכרון לגבוה:
כזוְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָֽיְתָ֣ה אִם־נִטְמְאָה֘ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַֽמְאָֽרְרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָֽבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָֽפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָֽיְתָ֧ה הָֽאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ:
והשקה את המים: לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה מגלה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני:
וצבתה בטנה וגו': אף על פי שבקללה הזכיר ירך תחילה, המים אין בודקין אלא דרך כניסתן בה:
והיתה האשה לאלה: כמו שפירשתי שהיו הכל אלין בה:
בקרב עמה: הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר, לאדם המתנוול במקום שאינו ניכר:
כחוְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרֳעָ֥ה זָֽרַע:
ואם לא נטמאה האשה: בסתירה זו:
וטהרה היא: ממקום אחר:
ונקתה: ממים המאררים, ולא עוד אלא ונזרעה זרע, אם היתה יולדת בצער תלד בריוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים:
כטזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה:
לא֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּֽעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶֽעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת:
או איש: כמו או נודע (שמות כא, לו), כלומר אם איש קנאי הוא, לכך והעמיד את האשה:
לאוְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵֽעָוֹ֑ן וְהָֽאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲו‍ֹנָֽהּ:
ונקה האיש מעון: אם בדקוה המים אל ידאג לומר חבתי במיתתה, נקי הוא מן העונש. דבר אחר משישקנה תהיה אצלו בהיתר ונקה מעון, שהסוטה אסורה לבעלה:

Numbers פרק ו

אוַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
בדַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהוָֹֽה:
כי יפלא: יפריש. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף:
נדר נזיר: אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפרש מן היין:
להזיר לה': להבדיל עצמו מן היין לשם שמים:
גמִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֧מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַֽעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִֽיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל:
מיין ושכר: כתרגומו מחמר חדת ועתיק, שהיין משכר כשהוא ישן:
וכל משרת: לשון צביעה במים וכל משקה, ובלשון משנה יש הרבה אין שורין דיו וסמנים (שבת יז ב), נזיר ששרה פתו ביין (נזיר לד ב):
דכֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵֽעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵֽחַרְצַנִּ֛ים וְעַד־זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל:
חרצנים: הם הגרעינין:
זג: הם קליפות שמבחוץ, שהחרצנים בתוכן כענבל בזוג:
הכָּל־יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹא־יַֽעֲבֹ֣ר עַל־רֹאשׁ֑וֹ עַד־מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר־יַזִּ֤יר לַֽיהוָֹה֙ קָדֹ֣שׁ יִֽהְיֶ֔ה גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ:
קדוש יהיה: השער שלו, לגדל הפרע של שער ראשו:
פרע: נקוד פתח קטן לפי שהוא דבוק לשער ראשו, פרע של שער. ופירושו של פרע, גדול של שער, וכן את ראשו לא יפרע (ויקרא כא, י), ואין קרוי פרע פחות משלושים יום:
וכָּל־יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַֽיהוָֹ֑ה עַל־נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא:
זלְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹֽא־יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל־רֹאשֽׁוֹ:
חכֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָד֥שׁ ה֖וּא לַֽיהוָֹֽה:
כל ימי נזרו קדוש הוא: זו קדושת הגוף מליטמא למתים:
טוְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָֽהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ:
בפתע: זה אונס:
פתאם: זה שוגג. ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא, מקרה של פתאום:
וכי ימות מת עליו: באהל שהוא בו:
ביום טהרתו: ביום הזייתו, או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי, תלמוד לומר ביום השביעי, אי שביעי יכול אפילו לא הזה, תלמוד לומר ביום טהרתו:
יוּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶ֨ל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:
וביום השמיני יבא שתי תרים: להוציא את השביעי. או אינו אלא להוציא את התשיעי, קבע זמן לקרבין וקבע זמן למקריבין, מה קרבין הכשיר שמיני ומשמיני והלאה, אף מקריבין שמיני ומשמיני והלאה:
יאוְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵֽאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל־הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת־רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא:
מאשר חטא על הנפש: שלא נזהר מטומאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין:
וקדש את ראשו: לחזור ולהתחיל מנין נזירותו:
יבוְהִזִּ֤יר לַֽיהוָֹה֙ אֶת־יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִֽאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ:
והזיר לה' את ימי נזרו: יחזור וימנה נזירותו כבתחילה:
והימים הראשונים יפלו: לא יעלו מן המנין:
יגוְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:
יביא אתו: יביא את עצמו, זה אחד משלשה אתים שהיה ר' ישמעאל דורש כן. כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כב, טז), את עצמם, כיוצא בו ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו), הוא קבר את עצמו:
ידוְהִקְרִ֣יב אֶת־קָרְבָּנ֣וֹ לַֽיהוָֹ֡ה כֶּ֩בֶשׂ֩ בֶּן־שְׁנָת֨וֹ תָמִ֤ים אֶחָד֙ לְעֹלָ֔ה וְכַבְשָׂ֨ה אַחַ֧ת בַּת־שְׁנָתָ֛הּ תְּמִימָ֖ה לְחַטָּ֑את וְאַֽיִל־אֶחָ֥ד תָּמִ֖ים לִשְׁלָמִֽים:
טווְסַ֣ל מַצּ֗וֹת סֹ֤לֶת חַלֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וּמִנְחָתָ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם:
ומנחתם ונסכיהם: של עולה ושלמים, לפי שהיו בכלל ויצאו לידון בדבר חדש שיטעינו לחם, החזירן לכללן שיטעינו נסכים כדין עולה ושלמים:
חלות מצות ורקיקי מצות: עשר מכל מין:
טזוְהִקְרִ֥יב הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְעָשָׂ֥ה אֶת־חַטָּאת֖וֹ וְאֶת־עֹֽלָתֽוֹ:
יזוְאֶת־הָאַ֜יִל יַֽעֲשֶׂ֨ה זֶ֤בַח שְׁלָמִים֙ לַֽיהוָֹ֔ה עַ֖ל סַ֣ל הַמַּצּ֑וֹת וְעָשָׂה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶת־מִנְחָת֖וֹ וְאֶת־נִסְכּֽוֹ:
זבח שלמים לה' על סל המצות: ישחט את השלמים על מנת לקדש את הלחם:
את מנחתו ואת נסכו: של איל:
יחוְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת־רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְלָקַ֗ח אֶת־שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר־תַּ֖חַת זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִֽים:
וגלח הנזיר פתח אהל מועד: יכול יגלח בעזרה, הרי זה דרך בזיון. אלא וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד (ויקרא ג, ב), ספרי:
אשר תחת זבח השלמים: תחת הדוד שהוא מבשלן בו, לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה, שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשלה ולהניף לפני ה':
יטוְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַזְּרֹ֣עַ בְּשֵׁלָה֘ מִן־הָאַ֒יִל֒ וְחַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ מִן־הַסַּ֔ל וּרְקִ֥יק מַצָּ֖ה אֶחָ֑ד וְנָתַן֙ עַל־כַּפֵּ֣י הַנָּזִ֔יר אַחַ֖ר הִתְגַּלְּח֥וֹ אֶת־נִזְרֽוֹ:
הזרוע בשלה: לאחר שנתבשלה:
כוְהֵנִיף֩ אוֹתָ֨ם הַכֹּהֵ֥ן | תְּנוּפָה֘ לִפְנֵ֣י יְהוָֹה֒ קֹ֤דֶשׁ הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן עַ֚ל חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֔ה וְעַ֖ל שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֑ה וְאַחַ֛ר יִשְׁתֶּ֥ה הַנָּזִ֖יר יָֽיִן:
קדש הוא לכהן: החלה והרקיק והזרוע תרומה הן לכהן:
על חזה התנופה: מלבד חזה ושוק הראויים לו מכל שלמים מוסף על שלמי נזיר הזרוע הזה, לפי שהיו שלמי נזיר בכלל ויצאו לידון בדבר החדש להפרשת זרוע הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק:
כאזֹ֣את תּוֹרַ֣ת הַנָּזִיר֘ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּר֒ קָרְבָּנ֤וֹ לַֽיהוָֹה֙ עַל־נִזְר֔וֹ מִלְּבַ֖ד אֲשֶׁר־תַּשִּׂ֣יג יָד֑וֹ כְּפִ֤י נִדְרוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּ֔ר כֵּ֣ן יַֽעֲשֶׂ֔ה עַ֖ל תּוֹרַ֥ת נִזְרֽוֹ:
מלבד אשר תשיג ידו: שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים כפי נדרו אשר ידור כן יעשה מוסף על תורת נזרו:
על תורת נזרו: יוסיף ולא יחסר, שאם אמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת לגלח על שלש בהמות הללו, אין אני קורא בו כאשר ידור כן יעשה:
כבוַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
כגדַּבֵּ֤ר אֶל־אַֽהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָֽרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם:
אמור להם: כמו זכור שמור, בלע"ז דישנ"ט (באמרכם):
אמור להם: שיהיו כולם שומעים:
אמור: מלא, לא תברכם בחפזון ובהלות, אלא בכוונה ובלב שלם:
כדיְבָֽרֶכְךָ֥ יְהוָֹ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ:
יברכך: שיתברכו נכסיך:
וישמרך: שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו, מה הנאה יש לו במתנה זו, אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר. והרבה מדרשים דרשו בו בספרי:
כהיָאֵ֨ר יְהוָֹ֧ה | פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ:
יאר ה' פניו אליך: יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות:
ויחנך: יתן לך חן:
כויִשָּׂ֨א יְהוָֹ֤ה | פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם:
ישא ה' פניו אליך: יכבוש כעסו:
כזוְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאֲנִ֖י אֲבָֽרֲכֵֽם:
ושמו את שמי: יברכום בשם המפורש:
ואני אברכם: לישראל ואסכים עם הכהנים. דבר אחר ואני אברכם לכהנים: