פרק יב

הלכות נזקי ממון פרק שנים עשר

א. החופר א בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת אפילו היה הבור מלא גזות של צמר וכיוצא בהן הרי בעל הבור חייב לשלם נזק שלם שנאמר בעל הבור ישלם. ואחד שור וחמור או שאר מיני בהמה חיה ועוף לא נאמר שור וחמור אלא בהווה:

ב. אחד החופר בור ברשות הרבים או החופר בור [א] ברשותו ופתחו לרשות הרבים או פתח לרשות חבירו או שחפר ופתח לרשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הרי זה חייב בנזקיו א אבל אם הפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו שברשותו או הקדישו הרי זה פטור שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים וזה הפקר ובתחילה ברשות חפר מפני שחפר ברשותו:

ג. אחד החופר בור או שנחפר מאליו או שחפרתו בהמה או חיה הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא עשה הרי זה חייב בנזקיו. ואחד החופר או הלוקח או שנתן לו במתנה שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים מכל מקום:

ד. אחד החופר או המגלה מקום שהיה מכוסה שנאמר כי יפתח איש בור או כי יכרה, ואם כסהו כראוי אע"פ שהתליע מתוכו ונפל לתוכו שור ומת פטור שנאמר ולא יכסנו הא אם כסהו פטור. כסהו בדבר שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים והלכו עליו גמלים ונתרועע והלכו עליו שוורים ונפלו בו. אם אין הגמלים מצויין באותו מקום הרי זה פטור מפני שזה אונס ואם יבואו שם גמלים אפילו לפרקים הרי זה חייב:

ה. התליע מתוכו ונפלו בו שוורים אע"פ שהגמלים מצויין שם תמיד והרי הוא פושע לגמלים הואיל ומחמת שהתליע נפלו בו השוורים הרי זה פטור. וכן כל כיוצא בזה:

ו. המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור. סתמו בעפר וחזר והוציא את כל העפר זה האחרון חייב שכיון שסתמו בעפר נסתלק מעשה ראשון:

ז. בור של שני שותפין ועבר הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו הראשון ב חייב עד שימסור דליו לשני ומשמסר דליו לשני לדלות ממנו נפטר הראשון ונתחייב השני לכסותו. כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב. ועד אימתי יהיה השני לבדו חייב עד שידע הראשון שהבור מגולה וכדי שישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו וכל שימות בו תוך זמן זה הרי השני לבדו חייב בו וכל שימות בו אחר זמן כזה שניהן חייבין לשלם שהרי שניהן פשעו בו:

ח. המוסר בורו לשומר חייב בנזקיו. ואם מסרו לחרש שוטה וקטן אע"פ שהיה מכוסה הרי הבעלים חייבים שהבור עשוי להתגלות ואלו אין בהן דעת:

ט. א המכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל דליו בעל הבור חייב:

י. אחד החופר בור או שיח או מערה או חריץ ולמה נאמר בור עד שיהיה בו כדי להמית. וכמה כדי להמית עומק עשרה טפחים אבל אם היה פחות מעשרה ונפל לתוכו שור או שאר בהמה חיה ועוף ומת פטור. ואם הוזקו חייב בעל התקלה נזק שלם:

יא. ב היה עומק הבור תשעה ומהן טפח אחד מים חייב. שהטפח של מים חשוב כעומק שני טפחים ביבשה. היה עמוק שמונה ומהן שני טפחים מים או שהיה עומקו שבעה ומהן שלשה טפחים מים ונפל לתוכו שור וכיוצא בו ומת אין מחייבין אותו לשלם. ואם תפש הניזק אין מוציאין מידו שהדברים האלו יש בהן ספק:

יב. החופר בור עמוק עשרה טפחים ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים כולן חייבים. חפר הראשון פחות מעשרה אפילו טפח ובא האחרון והשלימו לעשרה בין שחפר בו טפח או שהגביה בנין על שפתו טפח זה האחרון חייב. סתם טפח שהוסיף או שסתר טפח שבנה הרי זה ספק אם כבר נסתלק מעשה ראשון או עדיין לא נסתלק:

יג. חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו ונפל לתוכו שור ומת. אם מחמת הבלו מת האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת חבטו מת האחרון חייב שהרי הוא הקריב היזק בור זה. וכן אם נפל השור מאותו הצד שהרחיב האחרון האחרון חייב שהרי הקריב היזק בור זה אע"פ שמת מן ההבל. ואם מן הצד שחפר הראשון נפל הראשון חייב שזה האחרון מיעט הבלו:

יד. בור שחייבה עליו התורה אפילו לא מתה הבהמה אלא מהבלו [ב] ואין צריך לומר אם מתה מחבטו. לפיכך אם היה עומק הבור כרחבו אין לו הבל. ואם לא נחבטה בו הבהמה ומתה פטור. היה עומקו יתר על רחבו יש לו הבל ואם מתה בו הבהמה חייב אע"פ שלא נחבטה בקרקעיתה:

טו. עשה תל גבוה ברשות הרבים ונחבטה בו הבהמה ומתה. אם היה גבוה עשרה טפחים חייב לשלם. ואם היה פחות מעשרה פטור על מיתת הבהמה. אבל אם הוזקה בלבד חייב לשלם נזק שלם. ואפילו בתל גבוה כל שהוא או בחפירה כל שהיא. שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע ואין המיתה בכל שהוא מצוייה והרי הוא כמו אונס:

טז. וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור או על חביטתה בתל. אלא אם היתה הבהמה קטנה או חרשת או שוטה או סומא או שנפלה בלילה. אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה פטור שזה כמו אונס מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות. וכן אם נפל לתוכו אדם ומת אפילו היה סומא או שנפל בלילה בין שהיה בן חורין או עבד הרי זה פטור. ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב נזק שלם כמו שביארנו:

יז. נפל לתוכו שור פסולי המוקדשין ומת הרי זה פטור שנאמר והמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא זה שהוא אסור בהנאה ודינו שיקבר:

יח. א היה חופר בבור ונפלה הבהמה בתוך הבור מקול החפירה ומתה. אם נפלה מלפניה חייב מאחריה כגון שנבעתה וחזרה על עקבה לאחור ונפלה ומתה פטור שנאמר ונפל עד שיפול דרך נפילה. נפלה לפניה מקול החפירה חוץ לבור ומתה אין בית דין מחייבין אותו. ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו. ואם נפלה לאחוריה חוץ לבור ומתה או הוזקה בעל הבור פטור:

יט. שור שדחף בהמה לתוך הבור ומתה. אם מועד הוא בעל הבור משלם מחצה ובעל השור מחצה. ואם תם הוא בעל השור משלם רביע מגופו ובעל הבור משלם שלשה חלקים מן היפה שבנכסיו. שבעל הנבילה אומר לבעל הבור פחת נבילה זו יש לי אצלך אע"פ שהיא גדולה ופקחת כיון שנדחפה הרי זו כמי שנפלה בלילה כל שאני יכול להוציא מבעל השור אני מוציא [ג] והשאר אתה חייב לשלמו:

כ. וכן המניח אבן על פי הבור ובא השור ונתקל בה ונפל לבור ומת. המניח את האבן משלם מחצה ובעל הבור מחצה:

כא. וכן שור של הדיוט ושל פסולי המוקדשין שנגחו כאחד. אם תם הוא זה של הדיוט משלם חצי נזק ואם מועד נזק שלם. שהניזק אומר לו כל שאוכל להוציא מזה אוציא והשאר ממך וזה הואיל והקדש הוא ופטור אתה תשלם לי הכל:

כב. מי שהיה חופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו. בעל השור פטור. ואם מת השור נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור: