הלכות שמיטה ויובל פרק ראשון

א. מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת ליי' ונאמר בחריש ובקציר תשבות וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור:

ב. אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה ואחד הכרם ואחד שאר האילנות:

ג. וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות:

ד. כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן:

ה. אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק ולא יחתוך היבולת מן האילנות ולא יפרק העלין והבדים היבשים ולא יאבק את צמרתו באבק ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך ולא יסוך את הפגין ולא ינקוב אותן ולא יכרוך את הנטיעות ולא יקטום אותם ולא יפסג את האילנות וכן שאר כל עבודת האילן ואם עשה אחת מאלו בשביעית מכין אותו מכת מרדות:

ו. אין מציתין את האור באישת הקנים מפני שהיא עבודת קרקע ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית ומקיימין האלויי בראש הגג אבל אין משקין אותו:

ז. סוקרין את האילן בסקרא וטוענין אותו באבנים ועודרין תחת הגפנים והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור ואם לסתום את הפצימים מותר:

ח. משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו:

ט. ועושין עוגיות לגפנים ועושין את אמת המים כתחלה וממלאין את הנקעים מים:

י. ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו:

יא. משרבו האנסין והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מחנות לחיילותיהן התירו לזרוע בשביעי' דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בהן הרי זה עושה:

יב. הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שישראל חשודין על השביעית אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי:

יג. החורש את שדהו או נרה או זבלה בשביעית כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית קונסין אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית ואין חוכרין אותה ממנו כדי לזורעה אלא תהי בורה לפניו ואם מת יזרענה בנו:

יד. המעביר קוצים מארצו בשביעית כדי לתקנה למוצאי שביעית או שסקל ממנה אבנים אע"פ שאינו רשאי לא קנסו אותו ומותר לו לזורעה במוצאי שביעית:

טו. הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש ואם לאו אסור הטומן את הלוף וכיוצא בהן לא יפחות מארבע קבים על גובה טפח וטפח עפר על גביו וטומנו במקום דריסת האדם כדי שלא יצמח ומותר למרס באורז בשביעית אבל לא יכסח:

טז. בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו והוא שיטול הגס הגס כדי שלא יתכוין לנקות הארץ אבל משדה חבירו נוטל בין דק בין גס משרבו עוברי עבירה שמתכוונין לנקות ואומרין הגס הגס אנו נוטלין אסרו ליטול אדם משדהו אלא מתוך שדה חבירו והוא שלא ילקט בטובה שלא יאמר לו ראה כמה טוב עשיתי לך שהרי נקיתי שדך:

יז. היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו מלקט ומביא לפניה שבהמתו מוכחת עליו וכן אם היתה שם כירתו מלקט הכל ומדליק שכירתו מוכחת עליו:

יח. הקוצץ אילן או שנים לעצים ה"ז מותר לשרשן קצץ שלשה או יתר זה בצד זה לא ישרש שהרי מתקן את הארץ אלא קוצץ מעל הארץ ומניח שרשיו בארץ בד"א מתוך שלו אבל משדה חבירו מותר לשרש:

יט. המבקיע בזית ליטול עצים לא יחפה מקום הבקוע בעפר מפני שהיא עבודה אבל מכסה באבנים או בקש:

כ. המזנב בגפנים והקוצץ קנים ה"ז קוצץ כדרכו בקרדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה:

כא. אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית כדרך שקוצצין בשאר השנים מפני שקציצתה עבודת אילן שבקציצה זו תגדל ותוסיף ואם צריך לעציה קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה:

כב. כיצד קוצצה מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף: