פרק ה

הלכות מתנות עניים פרק חמישי

א. העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה שכחו בעל השדה ולא שכחוהו פועלים שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברין ורואין אותן בעת ששכחוהו אינה שכחה עד שישכחוהו כל אדם ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה:

ב. היה בעל השדה בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו הרי זה שכחה ואם היה בשדה ואמר כן ושכחוהו אינה שכחה שהשכוח מעיקרו בשדה הוא השכחה אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הרי זו שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה ולא בעיר:

ג. עמדו העניים בפניו או חיפוהו בקש והוא זוכר את הקש או שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום אף על פי שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו הרי זה שכחה:

ד. נטל עומר להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכח את שניהן אם זכר העליון קודם שיפגע בו אין התחתון שכחה ואם לאו התחתון שכחה:

ה. עפו עמריו ברוח חזקה לתוך שדה חבירו ושכח שם עומר אינו שכחה שנאמר קצירך בשדך אבל אם פזר העמרים בתוך שדהו ושכח הרי זו שכחה:

ו. הנוטל עומר ראשון ושני ושלישי ושכח הרביעי אם היה שם ששי אין הרביעי שכחה עד שיטול החמישי ואם היו חמשה בלבד משישהא כדי ליטול החמישי הרי הרביעי שכחה:

ז. שני עמרים מעורבבין ושכח אחד מהן אינה שכחה עד שיטול את כל סביבותיו:

ח. הלוף והשום והבצלים וכיוצא בה אף על פי שהן טמונין בארץ יש להן שכחה הקוצר בלילה ושכח קמה או שעמר בלילה ושכח עומר וכן הסומא ששכח יש להן שכחה ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין ליטול את הגס אין לו שכחה וכל האומר הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:

ט. תבואה שקצרה עד שלא נגמרה להאכילה לבהמה וכן אם קצרה אגודות קטנות ולא עשאה עמרים וכן השומים והבצלים שתלשן אגודות קטנות להמכר לשוק ולא עשאן עמרים להעמיד מהן גורן אין להם שכחה:

י. הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו של אחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה שנאמר לא תשוב לקחתו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה וכל שאינו בבל תשוב אינו שכחה:

יא. שנים שהתחילו לקצור מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהן שלפניהם שכחה מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חבירו והעומר ששכחוהו לאחוריהן במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה מפני שהוא מעורב עם השורות שמן המזרח למערב והן מוכיחין עליו שאינו שכוח וכן השורות של עמרים שפינו אותן לגורן והתחילו שנים מאמצע שורה ושכחו עומר באמצע בין אחוריהן אינו שכחה מפני שהוא באמצע השורה שמן מערב למזרח שעדיין לא התחילו בה והיא מוכחת עליו שאינו שכוח:

יב. הקוצר ואלם אלומות אלומות ופינה האלומות והן הנקראין עומרים ממקום זה למקום אחר וממקום השני למקום השלישי וממקום השלישי לגורן ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום אם פינה העומרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכחה יש לו שכחה וכשיפנה ממקום שהוא גמר מלאכה לגורן אין לו שכחה ואם פינה העומרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח אינו שכחה וכשיפנה ממקום שאינו גמר מלאכה לגורן יש לו שכחה:

יג. אי זהו מקום שהוא גמר מלאכה זה מקום שדעתו לקבץ כל העומרין שם ולדוש אותן שם או להוליכן שם למקום גדיש שהוא הגורן ומקום שאינו גמר מלאכה הוא המקום שמקבצין בו העומרים כדי לעשות מהן אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר:

יד. שתי כריכות המובדלות זו מזו שכחה ושלש אינן שכחה שני עומרים המובדלין זה מזה שכחה ושלשה אינן שכחה:

טו. שני צבורי זיתים וחרובין המובדלין זה מזה שכחה ושלשה אינם שכחה שני חוצני פשתן שכחה ושלשה אינם שכחה:

טז. שתי גפנים וכן בשאר האילנות שנים המובדלין זה מזה שכחה ושלשה אינן שכחה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם אפילו היו שנים אחד לעני ואחד לגר:

יז. היו כל העומרים של קב קב ואחד של ארבעה קבין ושכחו הרי זה שכחה יתר על הארבעה אינו שכחה וכן אם היו של שני שני קבין ואחד יתר על שמונה קבין אינו שכחה:

יח. העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה ולא גדיש אף על פי שכולן סאתים סאתים שכח שני עומרים אע"פ שיש משניהן סאתים הרי אלו שכחה וכן יראה לי שהן שכחה אפילו היה בשניהן יותר מסאתים:

יט. קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה אין בה סאתים רואין את השבלים הדקות כאילו הן בריאות וארוכות ואת השדופות כאילו הן מלאוה ואם היתה ראויה (להיות) הקמה אחר אומדן זה לעשות סאתים ושכחה אינה שכחה:

כ. שכח סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אינן מצטרפים ושניהם שכחה וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש ובשניהם סאתים אינן מצטרפין אלא שניהם שכחה:

כא. השוכח עומר בצד הקמה שאינה שכוחה אינה שכחה שנאמר כי תקצור ושכחת עומר עומר שסביבותיו קציר שכחה אבל עומר שסביבותיו קמה אינה שכחה וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו קלח אחד הרי זו מצלת את השכוחה ויהיה מותר לקחתה אבל אם שכח עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח אפילו היה בו סאתים אינו מציל אותה והרי השכוח לעניים אין קמת חבירו מצלת על עומר שלו ואין קמת שעורים מצלת על עומר חטים עד שתהיה הקמה ממין העומר:

כב. השכוח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין פירות או ששכח שני אילנות הרי הן שכחה שלשה אינן שכחה:

כג. במה דברים אמורים באילן שאינו ידוע ומפורסם במקום כגון שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה או במעשיו כגון שהיה עושה זיתים הרבה או בשמו כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטופה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה או השפכני או הבישני אבל אם היה בו אחד משלשה דברים אלו אינו שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואף על פי שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומפורסם:

כד. היה מסויים בדעתו הרי זה כמפורסם וידוע היה עומד בצד הדקל הדקל מסיימו היו שניהן זית נטופה זה מסיים את זה היתה כל שדהו זית נטופה ושכח אחת מהן או שתים יש לו שכחה בד"א שלא התחיל באילן זה המפורסם אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו הרי זה שכחה ואע"פשהוא מפורסם והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינה שכחה אלא אם כן שכח כל האילן כמו שבארנו:

כה. זית העומד באמצע השורות לבדו ושלש שורות של זיתים מקיפין אותו משלש רוחותיו אף על פי שאין בכל שורה מהן אלא שני זיתים שכח את האמצעי אינו שכחה שהרי השורות הסתירוהו ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו הזמן:

כו. איזהו שכחה בעריס כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה ובכרם משיעבור מן הגפן (או) ומן הגפנים וישכח אותה בדלית ובדקל משירד הימנו ושאר כל האילנות משיפנה וילך לו במה דברים אמורים שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו אינה שכחה עד שיבצור את כל סביביו:

כז. המפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים הרי זה פטור מן הכל ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר: