אך ההפרש בין תורה -

שלא בכוונה, לתפילה שלא בכוונה מובן מאליו, כי לימוד התורה -

כשאומרים שהוא שלא בכוונה, היינו ש- הוא מבין ויודע מה שלומד, דבלאו הכי לא מיקרי למוד כלל, -

בלי זה אין זה נקרא לימוד כלל, רק -

לימוד שלא בכוונה הוא, שלומד סתם, בלא כונה לשמה -

הבא מאהבת ה' שבלבו בבחינת גלוי, -

שכך צריך להיות לימוד התורה לשמה - שמצד האהבה הגלויה שבלבו להקדוש ברוך הוא - הוא לומד תורה, אך אצלו אין הדבר כך, רק מאהבה המסתרת הטבעית, -

אהבה זו בלבד שוררת אצלו בשעה שהוא לומד תורה, אך חסרה בו אהבה שתהיה גלויה בלבו, שאהבה זו תביא אותו ללמוד את התורה שהוא לומד, אך אינו לומד שלא לשמה ממש -

שהלימוד יהיה מצד פניה להתגדל - שיקראו לו "רב" וכדומה, כו', דהא לא סליק לעילא מן שמשא, -

סוג לימוד כזה אינו עולה למעלה מהשמש, כמו שכתוב ב -

זוהר פרשת ויחי דף רכג עמוד ב, -

שמה שהפסוק אומר: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", אין הכוונה לעמל התורה ש"לעילא מן שמשא", למעלה מן השמש. לאחר מכן הוא אומר שם, שאפילו "עמלא דאורייתא" (עמל תורה), אם זה "בגין יקרא דילי"' (בשביל יוקרו וכבודו העצמי), הוא גם כן "תחת השמש", שכן, אין זה עולה למעלה, והיינו משום שמחשבתו וכונתו -

שהוא עושה זאת לשם פניה של כבוד וכדומה, הן מתלבשות באותיות הדבור -

בדברי התורה שביטא בדיבורו, ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא. -

לעלות למעלה - הפניה של קליפה עוצרת את אותיות הדיבור של תורה מלעלות למעלה, והכי נמי -

וכן גם כאן בתפלה שלא בכונה, -

דפיה"מ - אבל זה לא משווה אותה צלותא פסילאה - כיון דיש אצלו כוונתו הכללית - לשמים. וזהו דממשיך ומבאר -

שמחשב מחשבות זרות -

שלא מפיה"מ - דמ"ז זו מתלבשת בהדבור וממשיכו למקומה כו' למטה כו' 6 - כלומר, בלי הכוונה של פירוש המילות, שאינה עושה את התפלה - פסולה, כיוון שיש לו הכוונה הכללית, שהוא מתפלל לשם שמים, אלא שמחשב מחשבות זרות, כלומר, מחשבות שלא מפירוש המילות - הרי מחשבה זרה זו מתלבשת בדיבור ומורידה אותו למטה - מחשבות זרות אלו אינן מרשות לאותיות התפלה לעלות למעלה, (אלא מפני שכונתו לשמים, -

הוא הרי מתפלל להקדוש ברוך הוא, אלא שמתערבות מחשבות זרות בתפלתו, לכך -

לכן, יש לה תיקון בקל לחזור ולעלות, -

מהמקום שאליו נדחתה, כשמתפלל בכונה אפלו תפלה אחת מלקטת מתפלות כל השנה, -

ביום אחד התפלל חלק אחד מהתפלה בכוונה, וביום שני - חלק שני, וכו', הרי כשמתאספות יחד, מכל התפלות שבמשך שנה שלימה, תפלה אחת בכוונה - עולות אז כל התפלות של כל השנה, כמו שכתוב במקדש מלך פרשת פקודי). -

על כל פנים, הרי, שתורה שלא בכוונה, היא למעלה בפרט אחד, מאשר תפלה שלא בכוונה, שמתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה", ואילו תפלה שלא בכוונה נדחית למטה. מצד שני, כאשר ה"שלא בכוונה" של תורה מבוסס על ענין שאינו מרשה לה לעלות למעלה (שזוהי פניה) - היא אז למטה מתפלה שלא בכוונה, שכן, בתפלה - כשהוא מתפלל, לאחר מכן, תפלה בכוונה, כולל גם תפלה אחת מלוקטת מתפלות שנה שלימה - עולה שוב התפלה למעלה; ואילו בתורה הרי גם כשהוא חוזר עליה בכוונה לשמה, אין זה מועיל לתורה שלמד מתוך פניה - אלא עליו לעשות תשובה, ועד שהוא עושה תשובה - התורה היא בגלות בקליפה שממנה באה הפניה. אלא, כיוון שכל יהודי הרי סוף כל סוף יעשה תשובה, שהרי "לא ידח ממנו נדח" - לכן, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה" (כולל "שלא לשמה" של פניה), שכן, סוף כל סוף הרי יהיה "בא לשמה", כשיעשה תשובה, כפי שמסביר רבנו הזקן בסוף פרק ל"ט ב"תניא".