Deuteronomy פרק י"ד

כבעַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה:
    עשר תעשר: מה ענין זה אצל זה, אמר להם הקב"ה לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן. שנאמר (מלכים ב' יט, כא) ושדפה לפני קמה, וכן לענין בכורים:
    שנה שנה: מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן:
כגוְאָֽכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָֽרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים:
    ואכלת וגו': זה מעשר שני. שכבר למדנו ליתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל וגו', ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר (שם יח, לא) ואכלתם אותו בכל מקום, על כרחך זה מעשר אחר הוא:
כדוְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָֽרֶכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:
    כי יברכך: שתהא התבואה מרובה לשאת:
כהוְנָֽתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֨סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ:
כווְנָֽתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֨יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּשְׁאָֽלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָֽׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ:
    בכל אשר תאוה נפשך: כלל:
    בבקר ובצאן וביין ובשכר: פרט:
    ובכל אשר תשאלך נפשך: חזר וכלל. מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם וכו':
כזוְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ:
    והלוי וגו' לא תעזבנו: מליתן לו מעשר ראשון:
    כי אין לו חלק ונחלה עמך: יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן חייבין במעשר:
כחמִקְצֵ֣ה | שָׁל֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כָּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ:
    מקצה שלש שנים: בא ולמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושנייה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית:
כטוּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַֽחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּ֠ר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָֽכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַֽעֲשֵׂ֥ה יָֽדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶֽׂה:
    ובא הלוי: ויטול מעשר ראשון:
    והגר והיתום: ויטלו מעשר שני, שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים:
    ואכלו ושבעו: תן להם כדי שביעה. מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו'. ואתה הולך לירושלים למעשר של שנה ראשונה ושנייה שהשהית ומתודה (דברים כו, יג) בערתי הקדש מן הבית, כמו שמפורש (שם כו, יב) בכי תכלה לעשר:

Deuteronomy פרק ט"ו

אמִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה:
    מקץ שבע שנים: יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה, תלמוד לומר (פסוק ט) קרבה שנת השבע. ואם אתה אומר שבע שנים לכל מלוה ומלוה להלואת כל אחד ואחד, היאך היא קרבה, הא למדת שבע שנים למנין השמיטות:
בוְזֶה֘ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֨עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֨הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהֹוָֽה:
    שמוט כל בעל משה ידו: שמוט את ידו של כל בעל משה:
גאֶת־הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַֽאֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ:
    את הנכרי תיגוש: זו מצות עשה:
דאֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵֽן־לְךָ֥ נַֽחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ:
    אפס כי לא יהיה בך אביון: ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם:
    אביון: דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר:
הרַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם:
    רק אם שמוע תשמע: אז לא יהיה בך אביון:
    שמוע תשמע: שמע קמעא משמיעין אותו הרבה:
וכִּֽי־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַֽעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ:
    כאשר דבר לך: והיכן דבר, (דברים כח, ג) ברוך אתה בעיר:
    והעבטת: כל לשון הלואה כשנופל על המלוה, נופל בלשון מפעיל. כגון והלוית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה, כמו ולוית:
    והעבטת גוים: יכול שתהא לוה מזה ומלוה לזה, תלמוד לומר ואתה לא תעבוט:
    ומשלת בגוים רבים: יכול גוים אחרים מושלים עליך, תלמוד לומר ובך לא ימשולו:
זכִּי־יִֽהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵֽאַחַ֤ד אַחֶ֨יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָֽבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵֽאָחִ֖יךָ הָֽאֶבְיֽוֹן:
    כי יהיה בך אביון: התאב תאב קודם:
    מאחד אחיך: אחיך מאביך, קודם לאחיך מאמך:
    שעריך: עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת:
    לא תאמץ: יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ. יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפוץ:
    מאחיך האביון: אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו של אביון [בעניות]:
חכִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָֽדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַֽעֲבֵט֙ תַּֽעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ:
    פתח תפתח: אפילו כמה פעמים:
    כי פתח תפתח: הרי כי משמש בלשון אלא:
    והעבט תעביטנו: אם לא רצה במתנה, תן לו בהלואה:
    די מחסורו: ואי אתה מצווה להעשירו:
    אשר יחסר לו: אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו:
    לו: זו אשה. וכן הוא אומר (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו:
טהִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִֽהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַת־הַשֶּׁ֘בַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֨יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֨יךָ֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא:
    וקרא עליך: יכול מצוה, תלמוד לומר (דברים כד, טו) ולא יקרא:
    והיה בך חטא: מכל מקום, אפילו לא יקרא. אם כן למה נאמר וקרא עליך, ממהר אני ליפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא:
ינָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹֽא־יֵרַ֥ע לְבָֽבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל | הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַֽעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ:
    נתון תתן לו: אפילו מאה פעמים:
    לו: בינו ובינך:
    כי בגלל הדבר: אפילו אמרת ליתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה:
יאכִּ֛י לֹֽא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹ֠חַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָֽדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַּֽעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹֽנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ:
    על כן: מפני כן:
    לאמר: עצה לטובתך אני משיאך:
    לאחיך לעניך: לאיזה אח, לעני:
    לעניך: ביו"ד אחד, לשון עני אחד הוא. אבל ענייך בשני יודי"ן, שני עניים:
יבכִּֽי־יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַֽעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּֽךְ:
    כי ימכר לך: על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר. והרי כבר נאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא. ועוד חידש כאן (פסוק יד) העניק תעניק:
יגוְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם:
ידהַֽעֲנֵ֤יק תַּֽעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּֽרַכְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ:
    העניק תעניק: לשון עדי בגובה ובמראית העין, שיהא ניכר שהטיבות לו. ויש מפרשים לשון הטענה על צוארו:
    מצאנך ומגרנך ומיקבך: יכול אין לי אלא אלו בלבד, תלמוד לומר אשר ברכך, מכל מה שברכך בוראך. ולמה נאמרו אלו, מה אלו מיוחדים שהם בכלל ברכה אף כל שהוא בכלל ברכה, יצאו פרדות. ולמדו רבותינו במסכת קידושין (יז א) בגזרה שוה כמה נותן לו מכל מין ומין:
טווְזָֽכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֨יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּפְדְּךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם:
    וזכרת כי עבד היית: והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים, אף אתה הענק ושנה לו:
טזוְהָיָה֙ כִּֽי־יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵֽעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת־בֵּיתֶ֔ךָ כִּי־ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ:
יזוְלָֽקַחְתָּ֣ אֶת־הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָֽתַתָּ֤ה בְאָזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַֽאֲמָֽתְךָ֖ תַּֽעֲשֶׂה־כֵּֽן:
    עבד עולם: יכול כמשמעו, תלמוד לומר (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו, הא למדת שאין זה, אלא עולמו של יובל:
    ואף לאמתך תעשה כן: הענק לה. יכול אף לרציעה השוה הכתוב אותה, תלמוד לומר (שמות כא, ה) ואם אמור יאמר העבד, עבד נרצע, ואין אמה נרצעת:
יחלֹֽא־יִקְשֶׁ֣ה בְעֵינֶ֗ךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ֙ אֹת֤וֹ חָפְשִׁי֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ כִּ֗י מִשְׁנֶה֙ שְׂכַ֣ר שָׂכִ֔יר עֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶֽׂה:
    כי משנה שכר שכיר: מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום. ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון:
יטכָּל־הַבְּכ֡וֹר אֲשֶׁר֩ יִוָּלֵ֨ד בִּבְקָֽרְךָ֤ וּבְצֹֽאנְךָ֙ הַזָּכָ֔ר תַּקְדִּ֖ישׁ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹ֤א תַֽעֲבֹד֙ בִּבְכֹ֣ר שׁוֹרֶ֔ךָ וְלֹ֥א תָגֹ֖ז בְּכ֥וֹר צֹאנֶֽךָ:
    כל הבכור וגו' תקדיש: ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר (ויקרא כז, כו) אך בכור אשר יבכר לה' וגו', הא כיצד, אינו מקדישו לקרבן אחר, וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה. דבר אחר אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, ואי אפשר לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש, הא כיצד, מקדישו אתה הקדש עלוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו:
    לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז וגו': אף החלוף למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהווה:
כלִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֤יךָ תֹֽאכְלֶ֨נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה אַתָּ֖ה וּבֵיתֶֽךָ:
    לפני ה' אלהיך תאכלנו: לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהונה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר (במדבר יח, יח) ובשרם יהיה לך וגו':
    שנה בשנה: מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו. יכול יהא פסול משעברה שנתו, כבר הוקש למעשר, שנאמר (לעיל יד כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל, אלא שמצוה תוך שנתו:
    שנה בשנה: אם שחטו בסוף שנתו אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת. למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד:
כאוְכִי־יִֽהְיֶ֨ה ב֜וֹ מ֗וּם פִּסֵּ֨חַ֙ א֣וֹ עִוֵּ֔ר כֹּ֖ל מ֣וּם רָ֑ע לֹ֣א תִזְבָּחֶ֔נּוּ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ:
    מום: כלל:
    פסח או עור: פרט:
    כל מום רע: חזר וכלל. מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר:
כבבִּשְׁעָרֶ֖יךָ תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יַחְדָּ֔ו כַּצְּבִ֖י וְכָֽאַיָּֽל:
כגרַ֥ק אֶת־דָּמ֖וֹ לֹ֣א תֹאכֵ֑ל עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם:
    רק את דמו לא תאכל: שלא תאמר הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור הוא, שהרי קדוש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יכול יהא אף הדם מותר, תלמוד לומר רק את דמו לא תאכל: