ומקור ושורש כל המדות הן מחכמה-בינה-דעת, דהינו: החכמה היא מקור השכל המשיג את ה' וחכמתו וגדלתו ומדותיו הקדושות שמנהיג ומחיה בהן כל העולמות עליונים ותחתונים, -

הרי ה מקור של השכל המבין כל זאת - הוא ספירת ה"חכמה" שבנפשו האלקית של יהודי, ובינה היא -

כוח ההתבוננות בהשגה זו -

של גדולת ה' ושל מדותיו, באורך ורוחב ועומק בינתו, -

כפי שהוסבר בלמדנו הפרק השלישי של החלק הראשון של ספר ה"תניא", שבשכל ישנן ששה קצוות של אורך, רוחב ועומק: "אורך" - ירידת השכל במשלים וכדומה, שיהיה מובן גם למי שאינו משיג את השכל העמוק כפי שהוא לפני הירידה; "רוחב" - רחבות השכל בפרטים והסתעפויות רבות של השכל; "ועומק" - העמקות מה שיש בשכל עומק לפנים מעומק, להבין דבר מתוך דבר , ולהוליד מהשגה זו תולדותיה, שהן מדות אהבה ויראה -

שהן תולדות ההשגה, שעל ידי הבנתו גדלות הקדוש ברוך הוא, נולדת בו אהבה להקב"ה או יראה מהקב"ה, ושארי מדות הנולדות בנפש האלהית, המשכלת ומתבוננת בגדלת ה'. כי "לגדלתו אין חקר", ויש בחינת גדלת ה', שעל ידי התבוננות הנפש האלהית בה - תפל עליה אימתה ופחד שהיא יראה תתאה, -

יראה תחתונה, שהיא בחינת מלכות, ויש בחינת גדלת ה' שממנה באה יראה עלאה, -

יראה עליונה, יראה בושת, -

שהוא בוש מגדולת הקב"ה, ויש בחינה -

בגדולת ה', שממנה באה -

בחינת ומדריגת אהבה, הנקראת אהבה רבה, ויש בחינה -

בגדולת ה', שממנה באה אהבה זוטא. -

המדריגה הקטנה יותר באהבה; כל האמור הוא במדות הפנימיות של אהבה ושל יראה - הבאות מחכמה-בינה-דעת, מהבנה ומהתבוננות בגדולת ה', וכן במדות החיצוניות, שהן: חסד כו'. -

ו"גבורה" וכו' - הן באות כולן מחכמה - בינה - דעת, מההתבוננות בגדולת ה', ובכולן -

בכל המדות, צריך להיות מלובש בהן בחינת הדעת, שהוא בחינת התקשרות הנפש, הקשורה ותקועה בהשגה זו שמשגת איזה ענין מגדלת ה', שממנה נולדה בה -

בנפש, איזה מדה מהמדות, -

הרי בשעה שהנפש מבינה את הענין, נדרש שיהיה כוח ה"דעת", שיהיה קשור ונתון בענין שהוא משיג, כי בהסח הדעת כרגע מהשגה זו - מסתלקת גם כן המדה הנולדה ממנה, מהגלוי -

שהיתה לפני זה בגלוי, בנפש אל ההעלם, -

שבנפש היא באופן של העלם, להיות בה -

רק בכח ולא בפעל. -

שרק בכוח יש לו האהבה או היראה, אבל בפועל ובגילוי אין לו אותה מדה. מי מביא שהאהבה או היראה תהיה בפועל - הרי זה כוח ה"דעת", שכן, על ידי ההתקשרות אל השכל באופן שאין הוא מסיח דעתו ממנו אף לא לרגע אחד - המדות הנולדות מן השכל הן בהתגלות ו"בפועל", ולכן נקרא הזווג בלשון "דעת" , מפני שהוא לשון התקשרות. -

ומהתקשרות כזו, ישנה תולדה, ובענין ההתקשרות של שכל ישנה תולדה של מדות, וזהו בחינת דעת תחתון -

המדריגה התחתונה בבחינת "דעת", [נסח אחר: הדעת התחתון], המתפשט במדות ומתלבש בהן להחיותן ולקימן. ויש בחינת דעת העליון, -

המדריגה העליונה בבחינת "דעת" שהוא בחינת התקשרות וחבור מקור השכל המשיג עמק המשג, שהוא כנקודה וכברק המבריק על שכלו, -

יקשר כל זאת שיתפשט למטה, ויבא עמק המשג לידי הבנה, בהרחבת הבאור בארך ורחב, שהיא בחינת בינה, הנקראת "רחובות הנהר", כמו שיתבאר במקומו : - כלומר, זו בחינת ה"דעת" המחברת "חכמה" ל"בינה", ש"חכמה" שהיא נקודה, וכברק המתגלה ונעלם מיד, מחברת בחינת ה"דעת" שתבוא בהשגה של "בינה" ולא בצורה של נקודה, אלא בהתפשטות ובהרבה פרטים בהשגה, ומשלים והסברים המורידים את השכל למטה יותר - הרי זה הכוח והבחינה של "דעת" המחברת ומקשרת נקודת ה"חכמה" ל"בינה", "חכמה" משולה למעין שהמים נובעים ממנו טיפין טיפין, ו"בינה" משולה לנהר שהמים שופעים בו בהתפשטות ובהתרחבות - והכוונה היא שממעין החכמה יבוא לנהר הבינה. ואילו "דעת תחתון" מקשר את המוחין למדות, שמשכל ומהשגה יבוא ענין המדות, והוא מעניק למדות חיות וקיום. על כל פנים מוסבר כאן איך כל עשרת הכוחות והספירות בנפש האלקית הם בעניני אלקות, ועל ידם הרי "מבשרי אחזה אלקה", יכולים להבין בספירות העליונות.