י. אחר דרישת שלום וחיים, פתח דברי יעיר אזן שומעת תוכחת חיים, אשר הוכיח ה' חיים -

ה' החי, על ידי נביאו, -

ירמיה, ואמר: "חסדי ה' כי לא תמנו וגו'", -

הפירוש הפשוט הוא ש"כי לא תמנו" מוסב על החסדים. אלא שלכאורה והוי ליה למימר "כי לא תמו", כמו שנאמר: -

בשעה שרוצים לומר שהחסדים שלך לא הסתיימו, אנו אומרים: "כי לא תמו חסדיך וכו'". -

מדוע, איפוא, כתוב כאן "כי לא תמנו", בנו"ן, שמשמעותו שאנחנו לא תמנו? יסביר רבנו הזקן להלן, שהכוונה היא אכן גם על "אנחנו", והמלה "כי" היא נתינת טעם - שיש להזדקק ל"חסדי ה"' מפני ש"לא תמנו", מפני שאין אנו תמימים ושלמים. ובלשון רבנו הזקן: ויובן על פי מה שכתוב בזהר הקדוש: "אית חסד ואית חסד, -

ישנן שתי מדריגות בחסד, אית חסד עולם כו' ואית חסד עלאה דהוא רב חסד כו'". -

ישנו חסד של בחינת עולם, וישנו חסד נעלה יותר, בחינת "רב חסד", חסד בריבוי ובלי גבול. שכן, "חסד עולם" הוא הרי חסד מוגבל, שזה הרי ענין "העולם", ענין של הגבלה, ואילו "רב חסד" הוא חסד בלי הגבלה. וכיוון שכל הענינים שלמעלה הרי נמשכים על ידי עבודתו של יהודי למטה, יסביר רבנו הזקן להלן, איזו עבודה ממשיכה בחינת "חסד עולם", החסד המוגבל, ואיזו עבודה ממשיכה בחינת "רב חסד", החסד הבלתי מוגבל: כי הנה מודעת זאת, -

הרי ידוע, התורה נקראת "עוז", -

כפי שהגמרא אומרת במסכת זבחים על הפסוק: "ה' עוז לעמו יתן", ש"עוז" הכוונה לתורה, שהוא לשון גבורה, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: "תרי"ג -

613, מצות נאמרו למשה מסיני מפי הגבורה"; -

מהקב"ה כפי שהוא מתגלה בבחינת גבורה, ואשר לכן הוא נקרא "גבורה", וכדכתיב: -

וכמו שכתוב: "מימינו אש דת למו", -

מידו הימנית ניתנה להם התורה שנכתבה באש, ואש היא הרי ענין של גבורה, פירוש -

שכן, לכאורה הרי הפסוק אומר "מימינו", וימין הוא ענין של חסד (שתורה היא הרי "תורת חסד"), ולאחר מכן אומרים "אש דת" - שזה ענין של אש וגבורה? שהתורה מקורה ושרשה הוא רק חסדי ה', המכנים בשם "ימין", -

ימין הוא חסד, דהיינו המשכת בחינת אלהותו יתברך והארה מאור-אין-סוף ברוך-הוא אל העולמות עליונים ותחתונים, על ידי האדם הממשיך האור על עצמו, בקיום -

על ידי קיום רמ"ח -

248, מצות עשה, שהן -

מצוות העשה הן, רמ"ח -

248, אברים דמלכא, -

אברי המלך (שלמעלה), פירוש -

רמ"ח אברי המלך, הכוונה רמ"ח -

248, כלים ולבושים להארה [לההארה] מאור-אין-סוף ברוך-הוא המלבש בהן -

במצוות, שכל מצוה היא כלי ולבוש לקליטת הארה מיוחדת מאור אין סוף ברוך הוא, כשם שכל אבר הוא כלי לכוח מיוחד מהנפש, העין - לכוח הראיה, האוזן - לכוח השמיעה, וכדומה, (ומאור זה ימשך לו -

לאדם המקיים את המצוה, דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, בכל מצוה כנודע). -

הרי שתורה ומצוותיה הן ענין של חסד, המשכה מאלקות, רק שהמשכה זו נתלבשה תחלה במדת גבורתו של הקדוש-ברוך-הוא, המכנה בשם "אש", -

שהיא בחינה של גבורה, שהיא בחינת צמצום האור והחיות הנמשכות מאור-אין-סוף ברוך-הוא, כדי שתוכל להתלבש במעשה המצות, שרובן ככולן הם בדברים חמריים, כציצית -

בצמר גשמי, ותפילין -

בקלף גשמי, וקרבנות -

בבעלי חיים, צמחים ודומם גשמיים, וצדקה. -

בכסף או בדברים גשמיים שנותנים לצדקה. ואף מצות שהן ברוחניות האדם, כמו יראה ואהבה -

שהן הרי רגשות ומדות רוחניות, אף-על-פי-כן הן -

גם כן, בבחינת גבול ומדה ולא בבחינת אין-סוף כלל, כי אהבה רבה לה' בלי קץ וגבול ומדה - אין האדם יכול לסבלה בלבו ולהיות -

באותה שעה, קיים בגופו אפלו רגע, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה, שבשעת מתן תורה, שהיתה התגלות אלהותו יתברך ואור-אין-סוף ברוך-הוא בבחינת דבור והתגלות -

לא בענין של מעשה, כמו מעשה המצוות, כי אם בחינה של דיבור והתגלות, פרחה נשמתן כו': -

נשמותיהם לא היו יכולות להישאר בגוף, אלא הקב"ה החזיר להם נשמותיהם בטל של תחיית המתים, ואילו מצד עצמה, כיוון שהיתה זו התגלות של אלקות ואור שהוא "אין סוף", לא היתה יכולה הנשמה להישאר בגוף אפילו לרגע אחד. וכיוון שבאהבה זו, נשארת הנשמה בגוף, הרי שהיא מדודה ומוגבלת; כך גם ביראה ואהבה הבאות על ידי ההתגלות האלקית שבמצוות, כנזכר לעיל, וכל זה מפני שההמשכה האלקית שבתורה ומצוות, מלובשת בבחינת גבורה, וכו', זה פירוש "מימינו אש דת למו", ששורש התורה היא מ"ימין" וחסד, אך היא ירדה ונתלבשה בבחינת "אש" וגבורה, כדי שתוכל להתלבש במצוות שקיומן הוא על ידי ענינים מוגבלים.