והנה, בחינת חכמת אלהות ברוך-הוא המלבשת בתרי"ג - 613, מצות התורה - נקראת בשם "בחינת אחורים דחכמה", -

חיצוניות ה"חכמה". לעיל אמר רבנו הזקן, שמה שהשיג משה רבנו בנבואה, בספירת ובחינת ה"חכמה", הוא רק "אחוריים דחכמה", ולאחר מכן אמר, שגם מה שתורה "מחכמה נפקת" (באה מבחינת "חכמה") זה גם כן בחינת "אחוריים" של חכמה, שגם "אחוריים דחכמה" הוא ענין שלמעלה משכל ומהבנה - אומרים לכן שתורה באה מחכמה, וכן הוא אומר שחכמת אלקות המלובשת בתרי"ג מצוות - היא גם כן בחינת אחוריים של חכמה, כי כל אחורים שבספירות הן מדרגות החיצונות והתחתונות במעלה שבספירה זו, מה שיוכלו לירד ולהתפשט למטה להתלבש בברואים להחיותם; ובחינת הפנים, -

הבחינה הפנימית של הספירה, היא הספירה עצמה המיחדת במאצילה אין-סוף ברוך-הוא בתכלית היחוד. כגון דרך משל, ספירת חכמה - אודותה מדובר כאן, שהיא מיחדת במאצילה אין-סוף ברוך-הוא בתכלית היחוד, כי הקדוש-ברוך-הוא וחכמתו אחד (כמו שנתבאר לעיל), -

בפרק ב' ובפרק נ"ב בחלק הראשון של ספר ה"תניא", ומה שמאיר ומתפשט מחכמתו יתברך למטה בתחתונים, שהם בעלי גבול ותכלית, -

יש להם גבול וסוף, ומתלבש בהם - בפנימיות, שכן "מאיר" ו"מתפשט" יכול הרי להיות באופן של "מקיף", שהאור אינו מתצמצם לפי ערך הדבר שבו הוא מאיר ומתפשט, ואינו מתאחד בו, ואילו "התלבשות" היא הרי, שהאור מתצמצם לפי ערך הדבר שבו הוא מתלבש ומתאחד אתו, הרי, אם הנבראים שבהם מתלבש האור, הם בעלי גבול ותכלית, אי אפשר הרי להיות שהאור המתלבש בהם יהיה אור שבבחינת בלי גבול - כפי שהדבר בספירה עצמה שהיא מיוחדת במאציל בתכלית היחוד, וכשם שהמאציל הוא "אין סוף" ו"בלי גבול", כך גם הספירה היא בבחינת "בלי גבול", הרי מה שמאיר ומתפשט ומתלבש בנבראים נקרא "אחורים", -

החיצוניות של הספירה ולא הספירה עצמה, ונקרא גם כן בחינת "עשיה שבאצילות" . - ה"אחוריים" והחיצוניות של ספירת ה"חכמה" (ש"חכמה" היא הרי הבחינה של "אצילות") נקרא בחינת ה עשיה שב"אצילות" - בחינה של "אצילות" שיכולה לרדת למטה. פרוש, על דרך משל, כמו שבאדם התחתון שיש בנשמתו ה' מדרגות, זו למטה מזו, שהן בחינת השכל והמדות ומחשבה ודבור ומעשה, והמעשה היא - המדריגה התחתונה שבכלם, -

גילוי הנפש שישנו ב"מעשה" הוא במדריגה פחותה בהרבה מאשר בשאר הבחינות שעל ידן הנפש מתגלה, שהחיות המתפשט מהנשמה ומלבש בכח המעשה, הוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלבש בכח הדבור, שהוא - כוח הדיבור, הוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה - מהנשמה, ומלבש במחשבה ומדות ושכל - כל אלה מיוחדים עם הנפש, שכן, אפילו מחשבה שהיא "לבוש" לנפש, היא, אבל, לבוש המיוחד עם הנפש, והיא קיימת תמיד כשם שהנפש עצמה קיימת תמיד, ואילו דיבור ומעשה הם "לבושים נפרדים", מהנפש, (שלכן אפילו בדיבור הרי "עת לדבר ועת לחשות מלדבר" ), ובהם גופא, "מעשה" נפרד הרבה יותר מהנפש מאשר דיבור,

כן על דרך זה ממש - כמו שהדבר במשל של הנפש, היא בחינת חכמתו יתברך, מה שיוכל להתפשט ממנה (להשפיע) [להתלבש] בתחתונים כלם, -

שכן, הרי "כולם בחכמה עשית" , הכל נתהווה על ידי "חכמה", הרי ש"חכמה" מתלבשת בכל הנבראים, ואיזו בחינה של "חכמה" יכולה להתלבש בכל הנבראים הם

כאין לגבי בחינת פנים - פנימיות ה"חכמה", המיוחד במאציל ברוך-הוא, דכלא קמיה כלא חשיב, -

שכן, הכל לגבי הקדוש ברוך הוא נחשב לכלום - הרי שהבחינה שהיא " קמי' " (מיוחדת אתו) - היא לגביו כלא כלום. וההשפעה לכל הנבראים כלם שהם בעלי גבול ותכלית - נחשבת ירידה וצמצום כביכול לגבי המאציל אין-סוף ברוך-הוא, על דרך משל, כמו שנחשבת ירידה וצמצום לשכל האדם המשכיל המצמצם באיזה עשיה גשמיות וחמרית ממש. ולכן משה רבנו עליו השלום, שהשיג עד אחורים דחכמה, -

כנזכר לעיל, זכה שתנתן על ידו התורה, שהיא - התורה, היא "נובלות חכמה שלמעלה", פרוש מה שנובל ממנה ויורד למטה ומתלבש בתורה גשמיות שלנו, שעקרה ותכליתה - של תורה, הוא קיום המצות לא תעשה ועשה בפועל ומעשה ממש, כמאמר : "היום לעשותם", -

וכפי שהגמרא אומרת בעירובין

על כך: "היום לעשותם ולא למחר לעשותם", שזמן קיום המצוות הוא דווקא היום, בעולם הזה. ו"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" , -

הרי שהגדלות של תלמוד (לימוד) היא מפני שזה מביא לעשיית המצוות, הרי שהתכלית היא - קיום המצוות, ו"הלומד שלא לעשות - נח לו שנהפכה שליתו וכו'" , -

ולא היה נברא, וכל אדם מכרח להתגלגל עד שיקים כל התרי"ג - 613, מצות בפעל ממש, כנודע מהאר"י ז"ל : - ב"יהל אור" להרבי ה"צמח צדק", על תהלים, עמוד 369, מביא על אגרת קודש זו: רבנו הזקן מתחיל את האגרת בפסוק "עוטה אור כשלמה", ובאגרת חסר הביאור על פסוק זה, אלא מההקדמה מסתבר ש"אחוריים דחכמה" הנקרא "נובלות חכמה שלמעלה תורה", זה ה"שלמה" (הלבוש) ונגלה דתורה, ובחינת פנימיות אבא (פנימיות החכמה) היא טעמי תורה, (שבעיקרו זה יתגלה בביאת המשיח, כפי שרש"י אומר על הפסוק , "ישקני מנשיקות פיהו", שמשיח יגלה טעמי תורה, ומעין זה היא התגלות החסידות שהיא הכנה למשיח, על דרך שטועמים ממאכלי השבת - בערב שבת) . והוא (ממשיך ה"צמח צדק" ב"יהל אור") ה"אור" המלובש ב"שלמה", שכן, זה האור שנברא ביום ראשון ש"גנזו לצדיקים", והיכן גנזו - בתורה , וזהו "פנימיות יסוד אבא", כפי שהרמ"ז אומר בפרשת בהעלותך . וה"צמח צדק" מציין שם מהסידור במאמר "ועשו להם ציצית" .