אך האותיות

– שכאמור באות מ"חכמה", הן בבחינת חמר וצורה, -

שישנם ה"חומר" של האותיות וה"צורה" של האותיות, הנקרא פנימית וחיצונית, -

ה"חומר" של האותיות הוא החיצוניות של האותיות (הגוף של האותיות), וה"צורה" של האותיות היא הפנימיות והרוחניות של האותיות, כי הגם שמקורן

– של האותיות, הוא מקדמות השכל

– מבחינת ה"חכמה" שהיא למעלה וקודמת לשכל ורצון הנפש, -

שכאמור, מרצון הנפש לבטא אות זו או אחרת, בא ציורה של האות, זו היא בחינת צורת שנוי המבטא שבכ"ב אותיות, -

בשינוי שבין אות לאות בשעת ביטויין. אבל בחינת החמר וגוף התהוותן, והוא בחינת חיצוניותן, הוא ההבל היוצא מהלב, שממנו מתהוה קול פשוט היוצא מהגרון, ואחר כך נחלק לכ"ב הברות, ובטוי כ"ב אותיות

– החלוקה והשוני נעשים בה' מוצאות הידועות: אחה"ע -

האותיות א', ח', ה', ע' באות מהגרון, גיכ"ק

– האותיות ג', י, כ', ק באות מהחך כו'.

– האותיות ב', ו, מ', פ' – בומ"ף – באות מהשפתיים וכו'. ומבטא

– וצליל ההבל

– ההבל לכשעצמו יש לו גם כן צורה של ביטוי וצליל, גם כשאין הוא מתבטא באות, הוא אות ה'

– בצאת ההבל מהפה נשמע הצליל של אות ה', שהיא "אתא קלילא כו'", -

אות קלה, שאין בה ממש וממשות של אות מושלמת, והוא מקור החמר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכ"ב

– אותיות. הרי, שהאות ה' מייצגת את מקור ה"גוף" של האותיות. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שעולם הזה נברא בה': - של שם הוי', כלומר שהעולם הזה נברא מחיצוניות וגוף האותיות שלמעלה, שמקורן באות ה' של שם הוי'.

והנה, הגם -

למרות, שהיא ה' תתאה, ה' אחרונה שבשם הוי"ה, -

הדיבור שלמעלה הוא הרי הבחינה של "מלכות", "דבר מלך שלטון", והאות ה' שהיא מקור הדיבור, היא הה' האחרונה (תתאה) של שם הוי', שהיא בחינת ה"מלכות", ורבותינו זכרונם לברכה דרשו זה -

שביו"ד נברא עולם הבא ובה' נברא עולם הזה, על פסוק: "כי ביה", -

ה' צור עולמים", כיצד, איפוא, אנו מסבירים כאן, שהכוונה במאמר חכמינו ז"ל בה' נברא העולם הזה, היא הה' תתאה (האחרונה), מקור ההבל של אותיות הדיבור? היינו

– הרי זה, לפי שמקורה וראשיתה לבא לבחינת גלוי מהעלם היו"ד -

ש"העלם" היו"ד של "חכמה" הוא הרי המקור והשורש לכל סוג של גילוי, גם הגילוי של עולם הבא וגם הגילוי של עולם הזה, כמו באותיות גם הציור של האותיות וגם החומר של האותיות, אלא שבבואם בהתגלות, כפי שהם באים "מאוחר" יותר, הרי ציור האותיות והגילוי של עולם הבא, באים מהיו"ד עצמה, מ"חכמה" עצמה, ואילו הגילוי של החומר וחיצוניות האותיות, באים מהבל הלב, ה' תתאה (אחרונה) של שם הוי', הרי הראשית והמקור, כשמתחיל הגילוי של עולם הזה - הוא מושפע ונמשך מבחינת ה' עלאה, -

האות ה' הראשונה שבשם הוי', שיש לה

– לציור ותמונת האות ה', התפשטות ארך ורחב, -

וזאת כדי להורות

– להראות, על בחינת בינה, -

ה' עילאה של שם הוי', היא בחינת "בינה", שהיא התפשטות השכל הנעלם בבחינת גלוי והשגה בהרחבת הדעת, והשפעתה

– של ה' עילאה, בינה, מסתימת בלב, וכמו שכתוב בתקונים, ד"בינה - לבא, ובה הלב מבין", -

ש"בינה" היא בחינת הלב, ובה הלב מבין, הרי שהשפעת ה"בינה" היא בלב, ומשם יוצא ההבל

– שהוא, מקור גלוי גוף האותיות הדבור, המתגלות בה' מוצאות מהעלם

– שהיו עד אז בהעלם, היו"ד

– ביו"ד, ותמונת ה' תתאה

– האות ה' האחרונה שבשם הוי', בכתיבתה

– כשכותבים אותה היא הרי גם כן בהתפשטות אורך ורוחב, -

כפי שהדבר ב"ה' עילאה", אלא שב"ה' עילאה" זה מראה על התפשטות ההשגה, ואילו ב"ה' תתאה" - מורה על התפשטות בחינת מלכותו יתברך, "מלכות כל עולמים", -

ספירת המלכות היא מקור כל העולמות, והיא מתפשטת למעלה ולמטה ולד' סטרין, -

ולארבע הרוחות, המתפשטות

– המעלה והמטה וד' רוחות העולם מתפשטות ונמשכות מאותיות דבר ה', -

מאותיות דיבורו של הקב"ה, כמו שכתוב בקהלת 14: "באשר דבר מלך שלטון", -

דיבורו של המלך שולט, כפי שהדבר במלוכה למטה, שההנהגה שהמלך מנהיג את המלוכה היא על ידי דיבורו, שהוא מצווה לעשות, כך גם למעלה פועל הדיבור שלמעלה את התפשטות המלוכה של הקב"ה בכל ששת קצוות העולם, במעלה, מטה וד' רוחות, המקיפים את כללות העולם, כמו שמבואר במקום אחר [ולהבין מעט מזעיר

– משהו ענין ומהות אותיות הדבור באלהות, שאין לו דמות הגוף ולא הנפש חס ושלום, -

כיצד, איפוא, מתאים לומר למעלה הענין של אותיות הדיבור, חיצוניות וגוף, ופנימיות ונפש של אותיות הדיבור? - כבר נתבאר בדרך ארכה וקצרה (בלקוטי אמרים

– ספר ה"תניא", חלק ב פרק יא ויב, עין שם)]: -

על כל פנים, הרי, לכן אומרים חכמינו ז"ל שהעולם הזה נברא מאותיות הדיבור שלמעלה, שמקורם הוא האות ה' של שם הוי'.