ה.
"ויעש דוד שם".
– פירושו הפשוט של פסוק זה, הוא: דוד עשה שם טוב לבני ישראל – בקברו מתיהם של השונאים, כפירושו של רש"י, או: דוד קנה לעצמו שם, על ידי גבורתו – כפי פירוש שאר המפרשים, ופירש בזהר הקדוש, משום שנאמר: "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו כו'", -
הזוהר הקדוש מפרש של"ויעש דוד שם" יש קשר לאמור להלן שדוד היה עושה משפט וצדקה לכל עמו, ובעשייתו משפט וצדקה, עשה את ה"שם" היינו שמו הקדוש של הקב"ה. "בכה רבי שמעון ואמר: מאן עביד שמא קדישא בכל יומא - מאן דיהיב צדקה למסכני כו'".
– מי "עושה" את השם הקדוש (של הקב"ה) בכל יום? – זה שנותן צדקה לעני. הדברים טעונים הסבר: א) כיצד מתאים לומר על שמו הקדוש של הקב"ה הביטוי לעשות שם (כלשון הפסוק "ויעש", וכלשון הזוהר הקדוש "עביד")? ב) כיצד עושים דבר זה על ידי ענין הצדקה? ויובן בהקדים מאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: "כי ביה ה' צור עולמים" - בה'
– באות ה' של שם הוי', נברא עולם הזה, ביו"ד
– ובאות יו"ד של שם הוי', נברא עולם הבא.
– מה היא השייכות שיש דוקא בין העולם הזה לאות ה' של שם הוי', ובין העולם הבא לאות י' דוקא של שם הוי'? לשם כך מסביר רבנו הזקן מהו ענינו של עולם הבא וגן עדן, ובכך תובן השייכות של עולם הבא לאות י' של שם הוי': פרוש, שהתענוג שמתענגים נשמות הצדיקים ונהנין מזיו השכינה המאיר בגן עדן עליון ותחתון, הוא, שמתענגים בהשגתם והשכלתם, -
תענוג של שכל ושל הבנה, שמשכילים
– בכוח ה"חכמה", ויודעים
– בכוח ה"דעת", ומשיגים
– בכוח ה"בינה", שהוא הכוח להבנה והשגה, בשלשה כוחות אלה של חכמה-בינה-דעת הם מבינים איזה השגה באור וחיות השופע שם מאין-סוף ברוך-הוא, בבחינת גילוי
– באופן, שהחיות המאירה שם מ"אין סוף" היא בגילוי, והם משיגים מהותה של חיות זו, שלא כמו בעולם הזה, שהחיות באה שם באופן של העלם, וההשגה שיכולים להשיג שם באותה חיות, היא ידיעת המציאות בלבד ולא השגת המהות, ואילו בגן עדן החיות היא בבחינת גילוי, שמשיגים את המהות של החיות, שהיא בבחינת גילוי לנשמתם ורוח בינתם, להבין ולהשיג איזה השגה כל אחד ואחד לפי מדרגתו ולפי מעשיו, -
ב"לקוטי לוי יצחק" לאביו של הרבי, הגאון הצדיק רבי לוי יצחק נשמתו עדן, מפרש, "לפי מדריגתו" הכוונה לנשמות שבגן עדן העליון - שהשגתן היא בהתאם למדריגת הכוונה ורעותא דלבא שלהן, שהיא עבודה של מוחין, ומוחין מתוארים במלה "מדריגה", כפי שהוא מציין שם מ"שער היחוד והאמונה" פרק ט. שלגבי מוחין חב"ד מוסיף רבנו הזקן המלה "ומדרגת"; ו"לפי מעשיו" הכוונה לנשמות שבגן עדן התחתון, הזוכות לכך על ידי מצוות מעשיות דוקא, שלכן זה נקרא "לפי מעשיו". בכל אופן מובן שהתענוג שבגן עדן הוא תענוג של שכל ושל הבנה באלקות, ולכן נקרא עולם הבא בשם "בינה" בזהר הקדוש.
– שכן, שם מאירה ספירת ה"בינה", שתהיה לנשמות השגה והבנה באלקות; והשפעה זו נמשכת מבחינת חכמה עלאה, -
חכמה עליונה, שהוא
– החכמה העליונה, מקור ההשכלה וההשגה הנקרא בשם בינה, -
"חכמה" היא מקור ההשגה של "בינה", והוא
– וזהו, קדמות השכל קדם שבא לכלל גלוי השגה והבנה, רק עדין הוא בבחינת העלם והסתר, -
זוהי הבחינה ב"חכמה" שלמעלה משכל והבנה, שלא כמו החיצוניות של "חכמה" שהיא נקודת ההשכלה בה כבר מאיר אור השכל, אלא שם זה בבחינת "נקודה" ו"כלל" - ורק לאחר מכן באים הדברים בפרטים של "בינה"; ואילו כאן מדובר אודות מדריגה זו של "חכמה" שלמעלה לגמרי משכל, רק שמעט מזעיר שם זעיר שם
– מעט מן המעט, שופע ונמשך משם לבחינת בינה, -
על השפעה זו להיות מועטה ואחרי צמצום ועוד צמצום, זהו כפל הלשון "זעיר שם זעיר שם", על ידי צמצום אחד נעשית ההשפעה מועטה, ובמעט זה צריך להיות שוב צמצום כדי שיגיע אז משהו ("זעיר שם") בבחינת ה"בינה", שכן, אחרי הצמצום הראשון אין ההשפעה יכולה עדיין לרדת בהבנת ה"בינה", רק אחרי הצמצום השני היא באה ונשפעת ב"בינה", להבין ולהשיג שכל הנעלם -
שכל כזה שבעצם הוא נעלם, למעלה מהשגה - יומשך ויהיה בר-השגה, זהו הרי "זיו השכינה", הארה מ"אין סוף" המאירה בגן עדן, שבעצם היא למעלה לגמרי מהבנתו של נברא - לא משנה אם זה נברא כמו נשמה כפי שהיא בגן עדן העליון או בגן עדן התחתון - וכדי שהארה זו תרד ותגיע להשגת השכל של הנברא, עליה לעבור צמצום אחר צמצום, עד לירידתה בהשגת והבנת הנשמה, ברם, אחרי כל הצמצומים הרי זו המהות של אלקות, שהיא הרי השגת הנשמה בגן עדן - השגה במהות האלקות. ולכן
– זה נקרא בשם "נקדה בהיכלא" בזהר הקדוש, -
שזוהי נקודה של "חכמה" כפי שהיא מאירה בהיכל ה"בינה", שגם בהיותה ב"בינה", בהבנה ובהשגה, היא עדיין "נקודה" שלמעלה מהפרטים של הבנה והשגה ש"בינה" מייצגת עצמה בהן. וזו היא תמונת יו"ד של שם הוי"ה ברוך-הוא.
– תמונת וציור האות יו"ד הוא הרי "נקודה", המרמז על הנקודה של ספירת ה"חכמה", ונקרא "עדן", אשר עליו נאמר: "עין לא ראתה כו'".
– שאין בזה שום השגה כלל, שכן, הוא בעצם אור שלמעלה משכל ומהשגה, ונקרא "אבא יסד ברתא".
– חכמה היא "אבא" והיא היסוד לאותיות הנקראות "ברתא", בחינת "בת" ו"מלכות", כפי שיסביר להלן. איזו שייכות יש ל"ברתא" ("מלכות" – אותיות הדיבור) ל"חכמה"? לכאורה יש לאותיות הדיבור שייכות למדות ול"בינה", כמו למשל באדם המדבר (באותיות הדיבור) או ענין של מדות או ענין של השגת השכל. אך, איזו שייכות יש בין אותיות הדיבור ל"חכמה" שהיא (כמוסבר לעיל) למעלה מענין השגת השכל? רבנו הזקן יסביר להלן, שאותיות הדיבור נוצרות מ"חכמה" דוקא – ובלשונו: פרוש, כי הנה התהוות אותיות הדבור
– של הנפש, היוצאות מה' מוצאות הפה - אינן דבר משכל
– שנאמר שהשכל מחייב יציאתן של האותיות מה"מוצאות", ולא
– וכן גם לא מטבע בטבע מוצאות הללו, -
יש לפעמים ענין שאיננו על פי שכל, אך כך הדבר מצד טבעו, ואילו כאן זה גם לא מטבע ה"מוצאות", להוציא מבטא האותיות על ידי ההבל והקול המכה בהן
– ב"מוצאות", ההכאה של ההבל והקול ב"מוצאות", אינה מחייבת יציאתן של אותיות הדיבור, על פי דרך
– וסדר הטבע ולא על פי דרך השכל
– השכל אינו מחייב שמהכאת ההבל והקול ב"מוצאות", תצאנה אותיות אלו ואלו, כגון השפתים, על דרך משל, שאותיות בומ"פ
– בי"ת, וי"ו, מ"ם, פ"א, יוצאות מהן
– בשפתיים שהן יותר גלויות ונראות לעין האנושית – קל יותר לראות ולהרגיש איך שהאותיות הבאות על ידי תנועת השפתיים, אינן על פי שכל או על פי טבע, שכן - אין הטבע ולא השכל נותן ליציאת מבטא ארבע חלקי שנויי ביטוי אותיות אלו, -
לא השכל ולא הטבע מחייבים שמתנועת השפתיים יצאו ארבעה סוגי ביטויים שונים המתבטאים בארבעת האותיות בי"ת, וי"ו, מ"ם ופ"א, על פי שינויי תנועת השפתים, -
שבביטוי האות בי"ת, למשל, תנועת השפתיים היא באופן אחד, ובאות וי"ו באופן שני וכו', שמתנוענעות
– השפתיים, בהבל אחד וקול אחד הפוגע בהן בשוה -
נגיעת ההבל והקול בשפתיים בשעה שהוא מבטא האות בי"ת, או האות וי"ו, או האות מ"ם ופ"א - הוא אותו הבל ואותו קול, הרי שמצד ההבל והקול לא בא עדיין השינוי בביטוי אות זו או אות אחרת, ומן ההכרח לומר שהשינוי בא בעקבות תנועת השפתיים, שבשעת ביטוי האות בי"ת תנועת השפתיים שונה מאשר בשעת ביטוי האות ו' למשל, בהתאם לכך, היה צריך, הרי, להיות שהאדם בשכלו יכוון אחרת נענוע השפתיים ברצותו לבטא האות בי"ת, ואחרת ברצותו לבטא האות וי"ו, או שהיה צריך להיות כך בטבע, שבדרך הטבע ירצה לנענע את השפתיים אחרת כדי לבטא את השוני של כל אות - ולמעשה אין הדבר כך, ואדרבה, שנוי התנועות שבשפתים הוא לפי שנוי בטוי האותיות שברצון הנפש, -
לפי השינויים שברצון, לבטא בשפתיים כרצונה, -
של הנפש, לומר: אות ב' או ו' או מ' או פ'. -
כשברצותו לבטא את האות בי"ת, למשל, מתנענעות השפתיים בדרך ממילא באופן שונה מאשר כשהוא רוצה לבטא האות וי"ו וכדומה - ביטויה של האות היא היא שמביאה את השינוי בתנועת השפתיים, ולא להפך, שיהיה רצון הנפש וכונתה לעשות שנוי תנועות השפתים כמו שהן מתנענעות עתה בבטוי ד' אותיות אלו, וכנראה בחוש, -
וכמו שאנו רואים בבהירות ובמוחש, שאין הנפש מתכונת ויודעת
– איך לכון כלל שנוי תנועות השפתיים בשנויים אלו.
– לגבי כל אות לחוד, וכיוון שאין הנפש מתכוונת ואיננה יודעת כלל איך לכוון ולעשות את השינוי בתנועות השפתיים בהתאם לאות שברצונו לבטא - הרי, שהשוני בתנועת השפתיים אינו בא בכוונה זו, כדי לבטא אות מסויימת, אלא להיפך, כיוון שהאדם רוצה לומר אותיות מסויימות, מתנוענעות השפתיים כך בדרך ממילא. ויותר נראה כן בבטוי הנקודות, -
קמץ, או פתח וכדומה, שכשהנפש רצונה להוציא מפיה נקודת קמץ - אזי ממילא נקמצים השפתים, ובפתח - נפתחים השפתים, ולא שרצון הנפש לקמץ ולא לפתח
– את השפתיים, כלל וכלל. ואין להאריך בדבר הפשוט ומובן ומשכל לכל משכיל, שמבטא האותיות והנקדות הוא למעלה מהשכל המשג ומובן, אלא
– האותיות באות משכל הנעלם וקדמות השכל
– זה שלפני ולמעלה משכל, שזהו "חכמה", שבנפש המדברת, ולכן אין התינוק יכול לדבר, אף שמבין הכל: - שכן, הדיבור אינו בא מהשכל הגלוי שהוא מבין, כי אם מ"חכמה" שלמעלה מכך - וכוח זה עדיין אינו מפותח וגלוי אצלו. על כל פנים, הרי שאותיות הדיבור באות מ"חכמה", שזהו הענין של "אבא יסד ברתא", שהיסוד ל"ברתא" - "מלכות" ואותיות הדיבור - הוא "אבא", "חכמה".
עד כאן הוסבר מאמר חכמינו ז"ל, שהעולם הבא נברא מהאות יו"ד שבשם הוי', שכן, האות יו"ד, "חכמה", היא המקור ממנו נמשכת ההמשכה של גן עדן שבעולם הבא. ברם, בהתאם למה שאמר בענין "אבא יסד ברתא", שאותיות הדיבור באות מ"חכמה", הרי שגם העולם הזה, שנברא על ידי אותיות הדיבור שלמעלה, נמשך מהיו"ד של "חכמה", מדוע, איפוא, אומרים חכמינו ז"ל, שרק העולם הבא נברא ביו"ד ואילו העולם הזה נברא בה' שבשם הוי'? יסביר רבנו הזקן להלן, ששני ענינים באותיות הדיבור: צורת (ציור) האותיות, בה נראה השוני בין אות לאות, באה אכן מ"חכמה"; ואילו גוף (וחומר) האותיות, שהוא ה"הבל" - בא מן הלב. וגם למעשה הדבר כך, שישנה הפנימיות של האותיות הבאה מ"חכמה", וממנה התהוות הנבראים הרוחניים (שיש בהם ענין החכמה וההבנה באלקות), והגוף וחיצוניות אותיות הדיבור שלמעלה בא מ"הבל", והוא האות ה' של שם הוי', ומזה היתה ההתהוות של העולם הזה. ובלשון רבנו הזקן: