אך הענין יובן, על פי מה שכתוב: "כי חלק ה' עמו וגו'", -

בני ישראל הם חלק הוי', הם חלק משם הוי"ה ברוך-הוא, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים", -

כתוב כאן הרי "ויפח", ומאן דנפח מתוכו נפח וכו'.

– הנופח, נופח מתוכיותו ומפנימיותו, כך, שהנשמה עליה כתוב "ויפח", היא מפנימיות האלקות, והיא שם הוי', כפי שיסביר מיד להלן: ואף שאין לו

– להקב"ה, דמות הגוף וכו' חס ושלום, -

כיצד, איפוא, מתאים לומר על כך "ויפח", ושעם ישראל הם חלק מהקב"ה? אך דברה תורה כלשון בני אדם, כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון, על דרך משל, בין ההבל שיוצא מפיו בדבורו להבל היוצא על ידי נפיחה, שבהבל שביוצא בדיבורו מלובש בו כוח וחיות מעט מזעיר, -

מעט מן הקצת, והוא בחינת חיצוניות מנפש החיה שבקרבו, אבל ביוצא בכוח הנופח, דמתוכו נפח, מלבש בו

– באותו הבל, כח וחיות פנימית מבחינת הנפש החיה וכו'

– הרי כפי שהדבר הוא באדם, שקיים הבדל בין דיבור לבין נפיחה, שההבל שבדיבור הוא חיצוניות, וההבל שבנפיחה הוא פנימיות -

ככה ממש על דרך משל, המבדיל הבדלות לאין קץ, יש הפרש עצום מאד למעלה, בין כל צבא השמים, ואפלו המלאכים, שנבראו מאין ליש, -

שלפני הבראם לא היו קיימים כלל, ולאחר מכן הם קיימים, וחיים וקימים, מבחינת חיצוניות החיות והשפע שמשפיע אין-סוף ברוך-הוא להחיות העולמות, ובחינה זו

– של שפע וחיות, נקראת בשם "רוח פיו" על דרך משל, -

כמו רוח הפה שיוצא מהאדם בשעה שהוא מדבר, כמו שכתוב: "וברוח פיו

– נבראו, כל צבאם", והיא בחינת חיות המלבשת באותיות שבעשרה מאמרות (שהן

– האותיות, בחינת כלים והמשכות וכו', -

מהחיות האלקית, כמו שנתבאר בלקוטי אמרים

– ספר ה"תניא", חלק ב

– "שער היחוד והאמונה", פרק יא); ובין נשמת האדם, שנמשכה תחלה מבחינת פנימיות החיות והשפע שמשפיע אין-סוף ברוך-הוא, כמו שכתוב: -

לגבי הנשמה, הלשון "ויפח וגו'", -

שכאמור לעיל, מורה המלה "ויפח" על פנימיות החיות והשפע, שכן, הנופח – נופח מתוכו ומפנימיותו, הרי שהנשמה נמשכה תחלה מפנימיות החיות והשפע של אין סוף ברוך הוא. אלא, שלאחר מכן, בגלל כניסת הנשמה בגוף - ואחר כך ירדה בסתר המדרגה, גם כן, על ידי בחינת האותיות

– כפי שהדבר במלאכים המתהווים מאותיות, אלא שכאן הן האותיות שבמאמר: "נעשה אדם וכו'", -

מהן נברא האדם, כדי להתלבש

– הנשמה, בגוף

– האדם, שבה עולם הזה התחתון.

– הרי שהנשמה נמשכה תחלה, מ פנימיות החיות והשפע, ורק מפאת התלבשותה בגוף, נמשכה על ידי בחינת האותיות, שהן בחינה של חיצוניות. הרי שההבדל בין מלאכים לנשמות הוא, שנשמות הן מפנימיות האלקות, היא שם הוי' (כפי שיוסבר להלן), ומלאכים הם מבחינה של חיצוניות – שם אלקים. ולכן נקראו המלאכים בשם "אלקים" בכתוב, וכמו שכתוב: "כי ה' אלקיכם [הוא] אלקי האלקים גו'", -

האלו-ה של המלאכים, "הודו לאלקי האלקים גו'", -

של המלאכים, "ויבאו בני האלקים להתיצב גו'", -

המלאכים באו להתייצב לפני הקב"ה, הרי שהמלאכים נקראים בשם "אלקים". לפי שיניקת חיותם

– של המלאכים, היא מבחינת חיצוניות

– האלקות, שהיא בחינת האותיות לבד, ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות לגבי שם הוי"ה ברוך-הוא. אבל נשמת האדם, שהיא מבחינת פנימיות החיות, -

האלקית, היא חלק מ שם הוי"ה ברוך-הוא, כי שם הוי"ה מורה על פנימיות החיות, שהיא למעלה מעלה מבחינת האותיות.