פרק ה.

בפרק הקודם, פרק ד', הסביר רבנו הזקן, שנשמתו של יהודי, היא חלק משם הוי', כלומר, היא באה מפנימיות האלקות שהיא שם הוי', שלא כמו שאר הנבראים שבאים משם אלקים ומהדיבור שלמעלה, שהוא חיצוניות. אלא, כדי שתוכל הנשמה להתלבש בגוף של עולם הזה, היה עליה לרדת בסתר המדריגות, על ידי ה"דיבור" שלמעלה, במאמר "נעשה אדם". כלומר, הנשמה גם כן עברה אחר כך דרך הדיבור שלמעלה, אבל היא באה בתחילה מפנימיות האלקות. לכן כתוב על הנשמה הלשון "ויפח", שהכוונה ב"ויפח" היא, שזה בא מהפנימיות, שכן "מאן דנפח מתוכיה נפח" (הנופח - נופח מתוכו ומפנימיותו). וכיוון שהנשמה היא חלק משם הוי', לכן קיימים גם בה עשרה כוחות, בדוגמה לעשר ספירות הכלולות בשם הוי'.

בפרק הנוכחי יסביר רבנו הזקן, שגם מה שהנשמה נמשכת למטה בגוף (שעל כך הוסבר לעיל, שזה) על ידי הדיבור "נעשה אדם", ודיבור הוא הרי חיצוניות, אך, מאיזו מדריגה בדיבור נמשכה הנשמה - מפנימיות הדיבור, שזה הענין של הבל (שלא כמו בשאר הנבראים, כולל מלאכים, שהם באים מחיצוניות הדיבור), כך, שגם פנימיות הנשמה וגם חיצוניות הנשמה באות מהפנימיות שלמעלה: פנימיות הנשמה באה מהפנימיות שלמעלה (שהיא שם הוי'), וחיצוניות הנשמה באה מפנימיות ה דיבור שלמעלה (כלומר, מהפנימיות של החיצוניות, שכן, דיבור בכלל הוא הרי חיצוניות).

והנה, המשכת וירידת הנפש האלקית לעולם הזה להתלבש בגוף האדם, -

שזה בא מהדיבור שלמעלה, מהמאמר "נעשה אדם", נמשכה מבחינת פנימיות ומקור הדיבור, הוא הבל העליון, המרמז באות ה"א תתאה

– האות ה' האחרונה של שם הוי', כנזכר לעיל, -

שייכותה של האות ה' ל"הבל", וכמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה", -

הקב"ה נפח נשמה בגוף, שזה משמעות "ויהי האדם לנפש חיה", נשמה בגוף - " ויפח באפיו נשמת חיים" - שהיה זה באופן של "ויפח", ומאן דנפח וכו'. -

הנופח - נופח מתוכיותו ומפנימיותו. הרי, שגם ההמשכה של הנשמה בגוף (חיצוניות הנשמה) היא באופן של פנימיות, אלא שהמדובר כאן הוא על פנימיות ה דיבור, שהיא הפנימיות של החיצוניות, שלא כפנימיות של הנשמה עצמה הבאה מהפנימיות שלמעלה ממש, וזהו שכתוב: "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו", -

כלומר, שישנן בנשמה שתי מדריגות: מדריגה אחת – "חלק מהוי"', פנימיות הנשמה, ומדריגה שניה – "חבל נחלתו", חיצוניות הנשמה. פרוש, -

המלה "חבל", הוא כמו חבל, על דרך משל, שראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה.

– כך הנשמה, הקצה העליון של הנשמה קשור ב"למעלה" והקצה השני לבוש בגוף. כי הנה, פשט

– פירוש, הכתוב מה שכתוב 1 -

לגבי הנשמה: "ויפח", הוא להורות לנו, כמו שעל דרך משל כשהאדם נופח לאיזה מקום, אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתים

– בין האדם הנופח לבין הדבר שעליו הוא נופח, אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום, -

עליו הוא נופח ככה ממש

– בנמשל, אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחינת הבל העליון.

– אינו מגיע אז ההבל שלמעלה שעליו נאמר "ויפח". אך באמת, אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו יתברך, כי

– הרי כתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", ו"מלא כל הארץ כבודו", ו"לית אתר פנוי מיניה", -

אין מקום שהוא פנוי ממנו יתברך, "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", -

בלעדי הקב"ה, ו"איהו ממלא כל עלמין וכו'", -

הוא יתברך מלא כל העולמות וכו', הרי שהקב"ה נמצא בכל מקום ובכל דבר, כך שלא שייך שום דבר שיסתיר עליו יתברך, אלא כמו שכתוב בישעיה: "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם". והטעם, -

מדוע יש בכוח העוונות לכסות ולהבדיל בין הנשמה לאלקות, הוא: לפי שהם

– העוונות, נגד רצון העליון ברוך-הוא המחיה את הכל, כמו שכתוב: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"

– הכל, מהשמים עד הארץ, נברא ברצונו של הקב"ה, (וכמו שנתבאר לעיל, -

בפרק ד', שהוא

– הרצון העליון, מקור השפעת שם הוי"ה, ונרמז בקוצו של יו"ד).

– של שם הוי', וכיוון ששם הוי' הוא מקור ההשפעה לכל הנבראים, הרי דבר שהוא נגד מקור ההשפעה של שם הוי' (והוא ענין העוונות), הוא מנוגד לחיות האלקית ומכסה עליה. ואם כך – הרי העוונות הם דבר המכסה ואינו נותן לחיות האלקית שמה"הבל העליון" (עליה נאמר "ויפח") להגיע אל גוף האדם. וזהו ענין הכרת, שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי"ה ברוך-הוא, שנמשכה מה"א תתאה

– האות ה' האחרונה של שם הוי', כנזכר לעיל, -

הרי שאין הנשמה שבגוף מקבלת חיות ממקורה שבשם הוי', ובשעה שחיותו של יהודי היא מקדושה בלבד (כפי שהיה למשל בזמן בית המקדש – כך יסביר להלן), מביא אז דבר זה למיתה גשמית של הגוף, וכמו שכתוב בפרשת אמר: "ונכרתה הנפש ההיא מלפני, אני ה'"

– כלומר, משמעות ענין ה"כרת" היא, שהוא נכרת מהוי', ובלשון רבנו הזקן: "מלפני" דיקא.

– ממני דוקא, משמעות הכריתה היא שהוא נכרת מ פנימיות האלקות, שהיא (כאמור לעיל) שם הוי'. ובשאר עברות שאין בהן כרת - על כל פנים הן פוגמין

– את הנפש, כנודע; ופגם, הוא מלשון פגימת הסכין.

– סכין שחיטה פגום, היינו שחסר משהו באותו מקום; כך גם בעניננו, שחסר משהו מחבל ההמשכה שמשם הוי' אל הנשמה, כפי שרבנו הזקן מסביר מיד להלן: והוא על דרך משל, מחבל עב שזור מתרי"ג

– 613, חבלים דקים, ככה חבל ההמשכה הנזכר לעיל כלול מתרי"ג

– 613, מצות, -

כל מצוה היא חבל דק מהחבל הכללי, וכשעובר חס ושלום על אחת מהנה

– על אחת מתרי"ג המצוות, נפסק חבל הדק

– שכנגד אותה מצוה, וכו'.

– וכשנפסקים מספר מרובה יותר של חבלים דקים, על ידי שהוא עובר חס ושלום על כמה וכמה מצוות, נגרמת חלישות גדולה בחבל. ואילו "כרת" הוא ענין שהחבל כולו נכרת ונפסק רחמנא ליצלן. אך גם בחייב כרת ומיתה נשאר עדין בו הרשימו

– הרושם, מנפשו האלקית, ועל ידי זה יכול לחיות עד נ'

– אם הוא חייב כרת, או ס'

– אם הוא חייב מיתה בידי שמים, שנה ולא יותר

– מזמן נקוב זה. (ומה שכתוב בשם האריז"ל שנכנסה בו

– במי שעובר על חטא שיש בו כרת או מיתה בידי שמים, בחינת המקיף וכו'

– כלומר, למרות שאין הוא יכול לקבל חיות פנימית, שכן, נשמתו נכרתה משרשה, הרי הוא, אבל, מקבל חיות מבחינת ה"מקיף", משם יכול הוא לקבל חיות גם כשנשמתו נכרתה מההשפעה הפנימית של שם הוי' (ולכאורה, מבחינה זו, יכול היה הרי לחיות יותר מחמישים או שישים שנה? – אלא, האמור לעיל בשם האריז"ל) אינו ענין לחיי גשמיות הגוף, -

שמבחינת ה"מקיף" יוכל לחיות גם כשלא נשאר שום רושם מהנפש האלקית, ומיירי

– ומדובר, עד נ' שנה, -

כשעדיין קיים הרושם מהנפש האלקית, שבגלל כך הוא חי בגופו – אז ישנה בו בחינת ה"מקיף", או בזמן הזה כדלקמן): -

כפי שיוסבר להלן, שבזמן הזה, כשחיותו של יהודי באה על ידי התלבשות בענינים שאינם קדושה, הרי ביכולתו לקבל ממילא את חיותו גם אז, כשנשמתו כרותה משרשה בשם הוי', שלכן בזמן הזה יכול גם מי שחייב כרת או מיתה, לחיות יותר מאשר חמשים או ששים שנה, ואז, חיות הקדושה שמוכרח שתהיה ליהודי, נמצאת בו מבחינת ה"מקיף" (כמאמר האריז"ל).