ומה שאין כל אדם זוכה למדרגה זו, לעבודה שבלב מעומקא דלבא
– מעומק הלב, בבחינת פנימיות, -
כיוון שאהבה ועבודה זו באות מצד הניצוץ האלקי שבנשמה – וניצוץ אלקי זה הרי קיים בכל אחד מישראל – היה צריך, איפוא, כל אחד להגיע למדריגה זו ולעבודה זו ? - הינו לפי שבחינה זו היא אצלו בבחינת גלות ושביה, והיא בחינת גלות השכינה ממש, -
בנפשו של יהודי, כי היא
– השכינה, היא בחינת ניצוץ אלהות שבנפשו האלהית.
– וכאשר בחינה זו של הניצוץ האלקי של הנשמה נמצאת בגלות – הרי זה גלות ה"שכינה", וכיוון שבחינת הניצוץ האלקי נמצאת בגלות, אין היא פועלת בנפש שתהיה העבודה של האהבה מפנימיות הלב. וסיבת הגלות, -
של הניצוץ האלקי שבנשמה, הוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה: "גלו לבבל - שכינה עמהם", -
לגבי הגלות של הניצוץ הפרטי שבכל אחד מישראל, הכוונה היא, שבשעה שהוא נמצא ב"בבל", הוא עושה מעשי "בבל" – נמצאת השכינה יחד אתו בגלות. דהיינו מפני שהלביש בחינת פנימית נקדת לבבו ב"זה לעמת זה", -
בענינים שהם "לעומת זה", הניגוד, לקדושה, דהיינו
– שהלביש עצמו בלבושים צואים דמלי דעלמא
– דברי חולין של עולם, ותאוות עולם הזה, הנקרא בשם "בבל", -
ובגלל כך, ישנה גלות השכינה – של הניצוץ האלקי שלו – ב"בבל", בעניני עולם ותאוות. והיא
– וענין זה בנפש הוא, בחינת ערלה המכסה על הברית ו-
על ה- נקדה הפנימית שבלב. ועל זה נאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם".
– שצריכה להיות העבודה של "ומלתם את ערלת לבבכם", להסיר את המכסה המסתיר על הנקודה הפנימית שבלב. כפי שמובא בענין מילה זו – ענין התשובה, שכשם שבגלות השכינה הכללית של כל בני ישראל, הרי "אם ישראל עושין תשובה – מיד הן נגאלין", שתשובה מביאה לגאולת השכינה, כך גם בגלות של הניצוץ האלקי שבכל אחד מישראל, שעל ידי תשובה באה הגאולה לשכינה הפרטית שלו – לניצוץ האלקי שלו, שהכיסוי וההעלם מוסרים ונתגלית הנקודה הפנימית. והנה, במילה יש שני
– שתי בחינות: מילה ופריעה, שהן ערלה גסה וקלפה דקה.
– "מילה" מסירה את הערלה הגסה, ו"פריעה" מסירה את הקליפה הדקה המכסה על הברית, וכן
– וכך הדבר בערלת הלב
– לגביה כתוב "ומלתם את ערלת לבבכם", יש גם כן תאות גסות
– שהן למשל כמו הערלה הגסה, ודקות
– ותאוות דקות שהן למשל כמו הקליפה הדקה, והסרת הערלה הגסה והקליפה הדקה, התאוות הגסות והתאוות הדקות, היא על ידי מילה ופריעה; -
בעבודה הרוחנית של הנפש, ו"מל ולא פרע - כאלו לא מל", -
כך הוא הדין לגבי מילת הערלה הגשמית, ערלת הגוף, וכך גם במילה הרוחנית ("ומלתם את ערלת לבבכם"), שאם אין הוא מסיר את המכסה של התאוות הדקות, ענין הפריעה, חסר אז כל ענין המילה, מפני שסוף סוף עדין נקדת פנימית הלב היא מכסה בלבוש שק דק, -
של קליפה, בבחינת גלות ושביה.
– הנקודה הפנימית שבלבו נמצאת עדיין בגלות ושביה, ודוקא כשישנו גם הענין של פריעה, של התאוות הדקות – אז נגאלת הנקודה הפנימית. והנה, על מילת הערלה ממש
– הסרת התאוות הגסות, כתיב -
כתוב: "ומלתם את ערלת לבבכם" - אתם בעצמכם.
– "ומלתם", שאתם תמולו, את זאת בכוחו של כל יהודי לעשות בעצמו, שכן, על ידי תשובה הוא מבטל ומסיר את המכסה וההסתר שהתאוות מכסות ומסתירות על הנקודה הפנימית שבלב. אך להסיר הקליפה הדקה, -
הנוצרת מהתאוות הדקות, זהו דבר הקשה על האדם, ועל זה נאמר בביאת המשיח: "ומל ה' אלהיך את לבבך כו', לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך", כלומר למען כי ה' לבדו הוא כל חייך ממש, -
שלא תהיה אהבה שהיא כוח וגילוי בלבד מהנפש, אלא אהבה באופן שהיא חייך ממש. וכשם שאדם אינו מרגיש את חייו כדבר נפרד ממנו, אלא זה הוא עצמו, כך שלא ירגישו את האהבה כדבר נפרד, אלא כאהבה עצמית שאינה נרגשת כלל. שלכן אהבה זו היא מעמקא דלבא
– באה מעומק הלב, מנקודה פנימית ממש כנזכר לעיל, -
והיא ולמעלה מבחינת הדעת.
– למעלה מהבנה והרגשה. ולכן משיח בא בהסח הדעת לכללות ישראל, -
בכלל ישראל יהיה זה בהיסח הדעת, והיא
– ביאת המשיח, גלוי בחינת נקודה פנימית הכללית, -
של כל בני ישראל, ויציאת השכינה הכללית
– של כלל ישראל, מהגלות והשביה, לעד ולעולמי עולמים.
– כפי שהדבר מוסבר לגבי גאולת ויציאת השכינה הפרטית – הניצוץ האלקי – שהיא בהיסח הדעת, למעלה מדעת והשגה – כך גם לגבי היציאה של השכינה הכללית של כלל ישראל, תהיה יציאתה מהגלות וגאולתו של כלל ישראל על ידי המשיח בהיסח הדעת. אמיתת הענין של "ומל ה' אלקיך את לבבך" ו"לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך" תהיה אמנם, כאמור, בביאת המשיח, אך, גם כעת – יסביר להלן – ישנה יציאה מהגלות של השכינה הפרטית (של הניצוץ האלקי) – על כל פנים יציאה לפי שעה – בעבודת התפלה. ובלשון רבנו הזקן: וכן, כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשביה לפי שעה, ב"חיי שעה" זו תפלה, -
כפי שהגמרא קוראת לתפילה "חיי שעה", ו- ב- עבודה שבלב מעומקא דלבא, -
מעומק הלב, מבחינת נקודה הפנימית הנגלית מהערלה, -
המכסה עליה, ועולה למעלה, לדבקה בו בתשוקה עזה בבחינת "למען חייך".
– שהאלקות היא כל חייו, והוא
– היציאה לפי שעה של הנקודה הפנימית בעבודת התפילה, היא גם כן
– כמו הגאולה הכללית, בבחינת הסח דעת האדם, כי בחינה זו היא למעלה מדעת האדם והתבוננותו בגדלת ה', רק היא בחינת מתנה נתונה מאת ה' מן השמים, מהארת בחינת פנים העליונים, -
מהפנימיות שלמעלה, כמו שכתוב: "יאר ה' פניו
– הפנימיות שלו, אליך", וכמו שכתוב: "ומל ה' אלקיך כו'".
– שלפי שעה קיים הדבר גם עתה.