ד.
"אין ישראל נגאלין אלא בצדקה", -
בזכות הצדקה, שנאמר: "ושביה בצדקה".
– והשבים אליה – אל ציון – יפדו על ידי צדקה, שעל ידי צדקה שבים בני ישראל לציון ונגאלים מהגלות. כתיב: -
כתוב: "צדק לפניו יהלך", והוי ליה למימר: "ילך".
– ולא "יהלך", שכן, משמעות "ילך" היא שהוא – הצדק – ילך, ואילו "יהלך" – שהוא יגרום לדבר אחר ללכת. ממה שנאמר "יהלך" מסתבר, איפוא, שהכוונה היא על ענין אחר שהצדק – צדקה – גורם בו הליכה. אך העניין, -
הוא, על פי מה שכתוב: "לך אמר לבי בקשו פני", -
פירושו הפשוט של הפסוק הוא, - לך ובשליחותך (של הקב"ה) אומר לי לבי: חפש את הפנים והפנימיות שלי (כפי שרש"י מפרש פסוק זה), והוא מסיים: "את פניך ה' אבקש", אני אכן עושה כך ואני מחפש ה"פנים" שלך, ה'. ברם, לפי זה, ש"פני" היינו הפנים שלמעלה, הפנימיות שלמעלה, לא היה צריך, לכאורה, לומר לאחר מכן "את פניך ה' אבקש", אלא "את פניך אבקש" שהרי גם בחלקו הראשון של הפסוק הוא מדבר על הפנים שלמעלה. לכן, מפרש כאן רבנו הזקן, ש"פני" היינו הפנימיות של הלב היהודי (ו"פניך ה"' הכוונה לפנימיות שלמעלה) פירוש, -
"בקשו פני" היינו, בקשו פנימיות הלב.
– שאיננה בגלוי, ויש לחפשה ולגלותה. כי הנה, בלהב יסוד האש האלקית שבלב
– שהיא האהבה הלוהטת לאלקות המהווה יסוד האש של הנפש האלקית, כפי שאמר רבנו הזקן בפרק ג' שבחלק הראשון של ה"תניא", (נסח אחר: הנה, בהלב [יסוד האש האלקית שבלב]) יש ב' בחינות: בחינת חיצוניות, ובחינת פנימיות.
– אהבה חיצונית ואהבה פנימית. חיצוניות הלב, היא התלהבות
– של אהבה, המתלהבת מבחינת הבינה והדעת
– ההתעמקות, בגדולת ה'
– שהוא, אין-סוף ברוך-הוא, (להתבוננן)[להתבונן] בגדלתו, ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו'.
– שזה חיצוניות הלב של הנפש האלקית – אהבה שנוצרת על ידי שכל והבנה בגדולת ה'. אהבה זו גלויה ומורגשת בלב היכן שהאדם מרגיש את אהבתו לה'. ופנימיות הלב, היא הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דלבא, -
ועומק הלב, שהיא למעלה מעלה מבחינת הדעת והתבונה שיוכל האדם להתבונן בלבו בגדלת ה', -
האדם בשכלו ובהתבוננותו, לא היה יכול אף פעם ליצור בקרבו אהבה גדולה ועמוקה כזו, אלא היא ניתנת מלמעלה לנשמה, כפי שיסביר להלן, ועל האדם לגלות אהבה זו בתוכו. וכמו שכתוב: "ממעמקים קראתיך ה'" - "מעמקא דלבא"
– מעומק הלב. לכן נאמר "ממעמקים" לשון רבים, שכן בלב יש עומק ועומק לעומק, (ועל דרך משל, כמו במלי דעלמא, -
בעניני העולם, לא בעניני עבודת ה', לפעמים יש ענין גדול מאד מאד שכל חיות האדם תלוי בו ונוגע
– הענין, עד נקדת פנימיות הלב ועד בכלל, וגורם לו לפעמים לעשות מעשים ולדבר דברים שלא בדעת כלל)*.
– שכן הדבר נוגע בעצם הנפש שלמעלה מדעת ומהבנה. וזה לעומת זה, -
בעבודת ה' ישנם אותם ענינים שישנם בעניני עולם, ולכן כשם שבמילי דעלמא ישנו לפעמים ענין הנוגע בפנימיות שלמעלה מדעת, ככה הוא ממש בעבודה שבלב.
– באהבתו של יהודי להקב"ה – שישנה אהבה הנוגעת בעצם הנשמה, שהיא למעלה מדעת ומהבנה. והינו, לפי שבחינת נקודת פנימיות הלב היא למעלה מבחינת הדעת המתפשט ומתלבש
– שהדעת מתפשטת ממקומה ומתלבשת במדות שנולדו מחכמה-בינה-דעת כנודע, רק
– נקודת פנימיות הלב, היא בחינת הארת חכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת, ובה
– בחכמה העליונה, מלבש וגנוז אור ה' ממש, כמו שכתוב: "ה' בחכמה כו'", -
אור אין סוף מלובש ב"חכמה", והיא היא בחינת ניצוץ אלקות שבכל נפש מישראל.
– מ"הניצוץ האלקי" שהוא למעלה לגמרי מ"דעת" ו"השגה" – באה האהבה שבפנימיות הלב, שלמעלה מדעת ומהשגה.