והנה, מהתכללות המדות זו בזו

– מן העובדה שלמרות שהן מדות הפכיות – חסד היא מדה הפכית מגבורה – אף על פי כן הן כלולות אחת מהשניה, נראה לעין

– רואים במוחש, דאיהו וגרמוהי חד, -

שהוא יתברך וה"כלים" שלו הם דבר אחד, שהן

– גרמוהי, כלומר כליו, מדותיו, כי מאחר שהן

– מדותיו, ביחוד גמור עמו, לכן הן מתיחדות זו בזו וכלולות זו מזו, כמאמר אליהו: -

ב"פתח אליהו" שבהקדמת תיקוני זהר: "ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון וכו', -

אתה הקב"ה מקשר את הספירות והמדות ומאחד אותן, ובר מינך לית יחודא בעילאי כו'".

– ומבלעדך אין שום יחוד בעליונים (במדות שלמעלה). להלן יסביר רבנו הזקן, שכיוון ששם אלקים, מדת הגבורה והצמצום, הוא דבר אחד עם שם הוי', עם מדת החסד והגילוי, הרי מובן ממילא שההעלם וההסתר שמשם אלקים, באמת אין הוא הסתר כלל, שהרי אין עצם מסתיר על עצם – ודבר זה מחייב, שהנבראים הם באמת בטלים לגמרי לגבי מקורם. וזהו שכתוב: "והשבת אל לבבך, כי ה' הוא האלהים", -

על פסוק זה הקשה בפרק הראשון: וכי תעלה על דעתך שיש אלקים נשרה – שרוי – מתחת לארץ, שצריך להזהיר כל כך "והשבות אל לבבך", ש"ה' הוא האלקים" גם "בארץ מתחת" ובאופן של "אין עוד"? – אך כפי שמוסבר כאן, אין הפירוש שהוי' הוא הא-ל האדיר "בשמים ממעל" ו"על הארץ מתחת" ובלעדו אין א-ל אחר, אלא הפירוש הוא שבלעדו אין שום דבר, כי הכל בטל אליו יתברך, ועל כך צריך להיות "והשבות אל לבבך" – להתבונן ולהתעמק היטב ש"הוי' הוא האלקים", פרוש ששני שמות אלו

– הוי' ואלקים, הם אחד ממש, -

למרות שהוי' הוא חסד והתגלות, ואלקים – צמצום והעלם, ובכל זאת הם דבר אחד ממש, שגם שם "אלהים" המצמצם ומעלים האור, -

של החיות האלקית המהווה את העולם והנבראים, הוא בחינת חסד כמו שם הוי"ה, משום שמדותיו של הקדוש-ברוך-הוא מתיחדות עמו ביחוד גמור, והוא ושמו אחד, שמדותיו הן שמותיו.

– ועל כך אומרים "הוא ושמו אחד", ואם כן

– כשתדע ותבין ששם אלקים הוא דבר אחד עם שם הוי', ממילא תדע ש"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת - אין עוד", -

מבלעדו יתברך. פרוש

– של "אין עוד": שגם הארץ החמרית שנראית יש גמור לעין כל, היא אין ואפס ממש לגבי הקדוש-ברוך-הוא, כי שם "אלהים" אינו מעלים ומצמצם אלא לתחתונים, -

שהעובדה שבגלל ההעלם של שם אלקים נראים הנבראים ל"יש", הרי זה לגבי הנבראים ה"תחתונים" בלבד, כאמור לעיל, ולא לגבי הקדוש-ברוך-הוא, מאחר שהוא ושמו "אלהים" - אחד, -

הרי שאין שם אלקים יכול להסתיר לגבי הקדוש ברוך הוא. ולכן גם הארץ ומתחת לארץ הן אין ואפס ממש לגבי הקדוש-ברוך-הוא, ואינן נקראות בשם כלל, אפלו

– לא, בשם "עוד" שהוא לשון טפל, -

"עוד" – דבר נוסף, שהוא טפל לדבר העיקרי הראשון, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "יהודה ועוד לקרא", -

בתמיהה. בשעה שישנה ראיה מפורשת מפסוק שבתורה, לא מתאים להביא ראיה מהנהגתו של יהודה, גם לא ראיה באופן טפל – הרי ש"עוד" הוא מלשון טפל, וכגוף שהוא טפל לנשמה וחיות שבתוכו

– אף לא כמו שהגוף, המקבל את חיותו מן הנשמה שבקרבו, טפל לנשמה שבו. [וזהו שכתוב: "אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלהי בעודי", -

בגופי, הרי שהגוף נקרא "עוד", וביחס לגוף נאמר "אזמרה לאלקי", שכן - שהחיים

– הנשמה, נמשכים משם הוי"ה, וה"עוד" שהוא הגוף הטפל - משם "אלהים"], -

לכן כתוב לגבי "חיי" שם הוי' – "אהללה הוי' בחיי", ולגבי "עודי" – השם אלקים – "אזמרה לאלקי בעודי". – כלומר, ביטול הגוף לגבי הנשמה הוא באופן של "עוד", טפל לנשמה, אך אין הוא בטל במציאות לגבי הנשמה – מדוע? לפי

– מפני, שהנשמה אינה מהוה הגוף מאין ליש, -

היא רק מוסיפה לגוף את ענין החיים בלבד, לכן נקרא הגוף על כל פנים טפל לגבי הנשמה, שהיא החיות שלו, העיקר שלו. אבל הקדוש-ברוך-הוא המהוה את הכל מאין ליש - הכל בטל במציאות אצלו, -

כיוון שהקב"ה יוצר את המציאות כולה מ"אין" ל"יש" שהמציאות אינה אף בבחינת "טפל", כמו אור השמש בשמש.

– כך כל נברא בטל במציאות אליו יתברך.