שער היחוד והאמונה

(השורות דלהלן, משמשות כמבוא ל''שער היחוד והאמונה'')

להבין מעט מזער מה שכתוב בזהר, ד"שמע ישראל כו'" - הוא "יחודא עלאה", ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - הוא "יחודא תתאה".

– הערת כ''ק רבינו: ''תוכן שער היחוד והאמונה הוא'' – להבין, ולו במעט, משהו ממה שכתוב בזהר (ח''א יח, א. יב, א. ועוד), ש''שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'' הוא האופן העליון ביותר בהבנת אחדות ה', ו''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'' (המלה ''ועד'' בחילופי אותיות היא ''אחד'', כנאמר בזהר), הוא האופן התחתון יותר בהבנת אחדות ה', להבין, איך יתכנו שני אופני הבנה באחדות ה', עליון ותחתון, וביאורם –

פרק א. כתוב: "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת - אין עוד"

– פירושו הפשוט של הפסוק הוא, שאין א־ל נוסף בשמים ממעל ועל הארץ ומתחת לארץ. וצריך להבין: וכי תעלה על דעתך שיש אלהים נשרה

– שרוי במים מתחת לארץ, שצריך להזהיר כל כך "והשבת אל לבבך"?

– כלומר, להתבונן היטב ולשים לב כי אין הדבר כך? הנה, כתיב: "לעולם, ה', דברך נצב בשמים", ופרש הבעל־שם־טוב ז"ל: -

הסביר באריכות, ובביאור באופן של הפצה שפירוש הפסוק הוא: כי דברך

– של הקב''ה, שאמרת "יהי רקיע בתוך המים וגו'" - שמדיבור ואותיות אלו נברא רקיע השמים, תבות ואותיות אלו, הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים, ומלבשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, -

הערת כ''ק רבינו: ''ול''ק – שהדבר נאמר מכבר, לפני כמה אלפים שנה'' - כדכתיב: -

כמו שכתוב: "ודבר אלהינו יקום לעולם", "ודבריו חיים וקימים לעד כו'"

– ולא זו בלבד שהדברים מתייחסים לנברא כמו ''בשמים'', הקיים תמיד (השמים וצבא השמים שמש וירח כו' ''קיימים באיש'': כל פרט שבהם קיים תמיד) –אלא גם צבא הארץ (ה''קיימין במין'': המין בלבד קיים, ואילו הנבראים הפרטיים מתחלפים) מן ההכרח שבכל נברא תתקיים תמיד החיות האלקית שבראה אותו, ותיצור ותחיה אותו מחדש, כפי שהדבר הוא לגבי ''שמים'', שהדיבור מוכרח לעמוד בו תמיד, כפי שהוא מבאר להלן, כי אלו היו האותיות

– של המאמר האלקי שברא את השמים, מסתלקות כרגע חס ושלום וחוזרות למקורן -

לאותה דרגה באלקות שממנה באות האותיות, היו כל השמים

– כל הרקיעים, אין ואפס ממש, והיו כלא היו כלל, וכמו קדם מאמר "יהי רקיע כו'" ממש – שאז לא הייתה קיימת כלל שום מציאות של רקיע, כך גם עתה לא היתה קיימת שום מציאות של רקיע אילו האותיות היו מסתלקות ממנו. להלן מסביר רבנו הזקן, שהדברים אמורים לא רק לגבי רקיע, אלא כך הדבר גם בכל הנבראים: וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים, ואפלו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם ממש, -

הדברים הדוממים שבהם לא נראית שום תנועה של חיות ושל רוחניות, גם לא החיות הנראית ב''צומח'' כשגדל מקטן לגדול, ואילו ב''דומם'', כמו אדמה, אבנים וכדומה, לא נראית שום חיות, אלא חומר בלבד – אף על פי כן גם ב''דומם'' קיים תמיד הכוח האלקי שיצר אותו, אלו היו מסתלקות ממנה כרגע חס ושלום האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית – בתחילת בריאת העולם, היתה

– הארץ, חוזרת לאין ואפס ממש, כמו לפני ששת ימי בראשית ממש

– שאז הרי לא היתה קיימת שום מציאות של ארץ, כך לא הייתה קיימת גם עתה שום מציאות של ארץ. וזהו שכתב האר"י ז"ל, שגם בדומם ממש, כמו אבנים ועפר ומים, -

בהם לא נראית שום חיות ושום רוחניות, יש בחינת נפש וחיות רוחנית. דהיינו, -

איזו חיות רוחנית ישנה ב''דומם'', מאחר שגם החיות שקיימת ב''צומח'', איננה נמצאת בו? – זו בחינת התלבשות אותיות הדבור, מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם, להיות

– שיהא הדומם יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית – שבמקום שהמצב שלפני ששת ימי בראשית שאז לא היתה קיימת שום מציאות של ''דומם'', כי אם רק ''אין ואפס'' – תהיה עכשיו מציאות של ''דומם'', באמצעות האותיות של ''עשרה מאמרות'' – ואם כן, האותיות של ''עשרה מאמרות'' הן הנפש והחיות הרוחנית של ה''דומם''.

ואף שלא הוזכר שם "אבן" בעשרה מאמרות שבתורה,

– כיצד, איפוא, אנו אומרים שב''אבן'' נמצאות האותיות של ''עשרה מאמרות'' שבתורה? אף-על-פי כן נמשך חיות לאבן

– מ''עשרה מאמרות'', על ידי צרופים וחילופי אותיות,

– אות אחת מחליפה את השניה, לדוגמה: האות אל''ף מתחלפת באות ה''א, כי שתיהן הן ממוצא אחד, וכדומה, המתגלגלות ברל"א שערים פנים ואחור,

– המתגלגלות ומתחלפות לפי מאתים שלושים ואחד אופנים, באופן של ''פנים ואחור'', כמו שכתוב בספר יצירה, עד שמשתלשל מעשרה מאמרות ונמשך מהן צרוף

– האותיות המהוות שם "אבן", והוא

– צירוף האותיות המשתלשלות מ''עשרה מאמרות'' ומצטרפות למלה ''אבן'', הן חיותו של האבן. וכן בכל הנבראים שבעולם, השמות שנקראים בהם

– הנבראים, בלשון הקדש – לשון הקודש היא הלשון שבה נברא העולם – והשמות בלשון הקודש של הדברים קשורים למהותם – שלא כמו בשפות אחרות, שהן שפות-הסכמה בלבד, שבני אדם החליטו לקרוא לדבר מסויים בשם מסויים – הרי השמות בהם נקראים הנבראים בלשון הקודש - הן הן אותיות הדבור, המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה, על ידי חלופים ותמורות האותיות ברל"א שערים, עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו. לפי שאין פרטי הנבראים

– לא הנבראים הכלליים כמו שמים, ארץ, או שמש וירח, אלא הנבראים הפרטיים, יכולים לקבל חיותם מעשרה מאמרות עצמן שבתורה, שהחיות הנמשך מהן

– מ''עשרה מאמרות'' עצמן - גדול מאד מבחינת הנבראים פרטיים,

– מלהוות את חיות הנבראים, ואין כח בהם

– בנבראים הפרטיים, לקבל החיות, אלא על ידי שיורד החיות ומשתלשל ממדרגה

– שלה, למדרגה פחותה ממנה,

– וירידה זו נעשית על ידי חלופים ותמורות האותיות, וגימטריאות שהן חשבון האותיות,

– החיות היא לא רק על ידי חילוף אות אחת בשניה, אלא גם על ידי חישוב חשבון האות, עד שיוכל

– שתוכל החיות, להתצמצם ולהתלבש ולהתהוות ממנו

– מהחיות, נברא פרטי. וזה שמו אשר יקראו לו

– השם שקוראים לנברא, בלשון הקדש, הוא כלי לחיות המצמצם באותיות שם זה, שנשתלשל מעשרה מאמרות שבתורה, שיש בהם

– ב''עשרה מאמרות'', כוח וחיות לברא יש מאין, ולהחיותו

– את ה''יש'' הנברא, לעולם,

– מדוע יש בהם כח זה? – הרי זה מפני דאורייתא וקודשא בריך הוא

– התורה והקדוש ברוך הוא כלא חד

– הם כולם אחד. וכשם שיש בכוחו של הקב''ה לברוא יש מאין, כך יש ל''עשרה מאמרות'' שבתורה הכוח והחיות לברוא ''יש'' מ''אין''.