וזהו גם כן עניין "סובב כל עלמין", -
שהוא מקיף וסובב את כל העולמות, פירוש, -
"סובב כל עלמין" אין הכוונה שהוא לא נמצא חס ושלום בעולם עצמו ורק מקיף עליו בלבד, וכך משפיע בו, אלא המשמעות של "סובב" היא: דרך משל, כשאדם מתבונן באיזה דבר חכמה בשכלו או ב דבר גשמי במחשבתו, אזי שכלו ומחשבתו מקיפים על הדבר ההוא המציר במחשבתו או בשכלו, -
שהרי הדבר נמצא בשכלו ובמחשבתו, אך אין
– השכל והמחשבה, מקיפים על הדבר ההוא ממש בפעל ממש; -
הם מקיפים את ה"ציור" בלבד של הדבר, אבל לא את הדבר עצמו. דבר זה מובן במיוחד בדבר גשמי, שהדבר הגשמי עצמו הרי נמצא בפועל ממש במקום אחר, לא במחשבתו, שבה נמצא רק "ציורו" של הדבר, ורק את ה"ציור" בלבד מקיפה מחשבתו, אבל הקדוש-ברוך-הוא דכתיב ביה
– שלגביו כתוב: "כי לא מחשבתי מחשבתיכם וגו'"
– שהמחשבה שלמעלה היא באופן אחר לגמרי מאשר, להבדיל, מחשבתו של אדם, הנה מחשבתו וידיעתו שיודע כל הנבראים, מקפת כל נברא ונברא בפעל ממש, שהרי היא
– המחשבה שלמעלה, היא חיותו והתהוותו מאין ליש בפעל ממש.
– שלא כפי שהדבר אצל האדם, שהדבר המצוייר עצמו אינו נמצא במחשבתו ואין מחשבתו משפיעה על הדבר, רק ציורו של הדבר נמצא במחשבתו. ואילו המחשבה שלמעלה מקיפה את הנברא ממש, והיא משפיעה בנברא להוותו מ"אין" ל"יש" ולהחיותו. אך אין זה באופן שהחיות מתצמצמת בהתאם לנברא, שאז היא יכולה להיקלט בפנימיותו של הנברא, אלא חיות זו נשארת במדריגתה הנעלה, שהיא למעלה מעלה מלהתצמצם עד שתוכל להיקלט בהתלבשות בפנימיותו של הנברא – ובהיותה במדריגתה, היא משפיעה בנברא את ענין ההתהוות והחיות.ו"ממלא כל עלמין" - היא בחינת החיות המתלבשת בפנימיות, תוך עצם הנברא, שהיא
– החיות שמבחינת "ממלא כל עלמין", מצמצמת בתוכו
– של הנברא, בצמצום רב, כפי ערך מהות הנברא, -
שכן, כיוון שעל החיות להתלבש בפנימיותו של הנברא ולהתאחד אתו, מן ההכרח שהיא תתצמצם לפי ערך מהותו של הנברא – והנברא הוא הרי בעל גבול, הרי מן ההכרח שחיות זו תבוא באופן של גבול, בצורה מוגבלת, כדלהלן: שהוא
– הנברא, בעל גבול ותכלית בכמותו ואיכותו, דהיינו
– המשמעות של "איכותו" היא מעלתו וחשיבותו
– של הנברא, שגם האיכות והחשיבות אינן החיות של הנברא, הן באות רק מצד גוף הנברא, כגון השמש, שגופו יש לו גבול ותכלית בכמותו, -
בגודל השמש, שהוא כמו קסז פעמים כגדל כדור הארץ, ואיכותו ומעלתו, -
של השמש, הוא אורו, גם כן יש לו גבול עד כמה יוכל להאיר, כי לא יאיר לבלתי תכלית, מאחר שהוא נברא
– ונברא הוא הרי מוגבל – ואם אמנם השמש מאירה למרחק רב, אבל בכל זאת בהגבלה. וכן כל הנבראים הם בעלי גבול ותכלית, כי מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה כו'.
– וכך בין רקיע לרקיע גם כן מהלך ת"ק שנה. ואם כן
– שלנבראים יש גבול ותכלית, החיות המלבשת בהם
– בפנימיותם, היא בבחינת צמצום רב ועצום, כי צריכה תחלה להתצמצם צמצומים רבים ועצומים, עד שיתהוה מכחה ואורה
– של חיות זו, עצם הנבראים כמות שהם, בעלי גבול ותכלית
– שהרי החיות עצמה אינה מוגבלת ולא בעלת תכלית, וכדי שיתהווה ממנה נברא מוגבל, מן ההכרח שהיא תתצמצם בצמצומים רבים, עד שתוכל להתלבש בנברא ולהתאחד אתו – כפי שיוסבר להלן: