פרק מה בפרקים הקודמים הסביר רבינו הזקן, כיצד אפשר לו ליהודי לקיים תורה ומצוות "בלבבך", מתוך רגש מדות הלב – יראת ה' ואהבת ה'; וכשישנה ליהודי אהבה להקב''ה ויש ברצונו להתדבק בהקב''ה וזה מביא אותו ללמוד תורה ולקיים מצוות, מפני שעל ידי כך הוא אכן מתדבק בהקב''ה – נעשה אז קיום התורה והמצוות באופן של ''לשמה''; הדבר נעשה מתוך הרגש נשמתי-פנימי, הנותן חיות בלימודו תורה ובקיומו מצוות. או, כפי שלמדנו בפרק הקודם, אפשר שתהיה אהבה להקב''ה באופן כזה, שכתוצאה ממנה, הוא לומד תורה ומקיים מצוות, כדי לגרום נחת רוח להקב''ה, כמו בן המשתדל לעשות ככל אשר ביכלתו לגרום לאביו נחת רוח. אהבת ה' ויראת ה' הן שתי המדות חסד וגבורה, מדת החסד והאהבה היא מדתו של אברהם אבינו, שנקרא "אברהם אוהבי", ומדת הגבורה והיראה היא מדתו של יצחק אבינו – "פחד יצחק".

בפרק מ"ה, אותו אנו עומדים ללמוד, יסביר רבנו הזקן, שישנו אופן נוסף באפשרותו של יהודי לקיים תורה ומצוות לשמן, - מתוך רגש נשמתי-פנימי – והוא, על ידי התעוררות המדה השלישית הראשית של הנפש, מדת הרחמים (שהיא מדת התפארת, מדתו של יעקב אבינו). כלומר, לפני קיומו תורה ומצוות, עליו לעורר ברעיונו את מדת הרחמנות על הניצוץ האלקי של נשמתו, שירד ממקורו במדריגה הגבוהה ביותר – לדרגה התחתונה ביותר, להתלבש בגוף, המקבל את חיותו מקליפה ורחוק תכלית ריחוק מהקב''ה; ומה גם, אם הוא גרם לגלות השכינה על ידי מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו הלא- טובים, שאז הרחמנות על נשמתו – גדולה יותר. ומתוך רגש רחמנות זה על נשמתו, ילמד תורה ויקיים מצוות, שכן, על ידי תורה ומצוות, שבה הנשמה והניצוץ האלקי המחיה אותה, למקורה באור אין סוף ברוך הוא.

עוד יש דרך ישר לפני איש, לעסוק בתורה ומצות לשמן, -

מתוך רגש פנימי של לב ונשמה, על ידי מדתו של יעקב אבינו עליו השלום, שהיא מדת הרחמים, -

והדרך היא: לעורר במחשבתו תחלה

– לפני שהוא מקיים תורה ומצוות, רחמים רבים לפני ה' על ניצוץ אלהות המחיה נפשו, -

האלקית, אשר

– הניצוץ האלקי של נשמתו ירד ממקורו –

שהוא, חיי החיים אין-סוף ברוך-הוא, הממלא כל עלמין, -

הממלא את כל העולמות ומחיה אותם בחיות פנימית הבאה בהתלבשות ובאופן מותאם לנבראים, וסובב כל עלמין, -

מקיף את כל העולמות ומחיה אותם בחיות שלמעלה מן הנבראים, ופועלת בהם בהיותה למעלה מהם, וכלא קמיה כלא חשיב, -

הכל לגביו, לא נחשב למאומה. לעומת אין סוף ברוך הוא, נחשב הכל לכלום – הרי במדריגה נעלה זו של אין סוף ברוך הוא, שהוא חיי החיים ומחיה את כל העולמות והנבראים, ולגביו כל העולמות והנבראים נחשבים לכלום – שם הוא מקור הניצוץ האלקי של נשמת יהודי, ומשם ירד הניצוץ, ונתלבש ב"משכא דחויא", -

בגוף, הנקרא "משכא דחויא" – עור הנחש, שכן, הגוף נקרא ''משכא''-עור, לבוש לנפש, כמו שכתוב: "עור ובשר תלבישני"; ו("משכא") דחויא היינו, שזהו לבוש המורכב מ''חויא'', מנחש, שכן, הגוף, בהעדר זיכוכו על ידי עבודה, הוא משוקץ ומתועב, כפי שהדבר מבואר בפרק ל"א - ובגוף כזה התלבש הניצוץ האלקי, הרחוק מאור פני המלך בתכלית ההרחק, כי העולם הזה הוא תכלית הקליפות הגסות – העולם הזה הוא הרבה יותר גס מאשר כל הקליפות הגסות של העולמות הרוחניים, כו', -

"אולי. הכוונה למש"כ בפל"ו" – הערת כ''ק רבינו – שבמלה "כו'" מתכוון רבנו הזקן למדובר בפרק ל"ו ב"תניא", שם נאמר שהעולם הזה הוא "תחתון במדריגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו יתברך וחושך כפול ומכופל עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש כו'". ומכיוון שהגוף מקבל חיות מקליפת נוגה של העולם הזה, הרי שהוא בתכלית הריחוק מהקב''ה, וירידה גדולה בכך לניצוץ האלקי להתלבש בגוף כזה. הירידה עצמה יש בה משום סיבה מספיקה לרחמנות הגדולה שעל הניצוץ האלקי של הנשמה, וזאת גם בשעה שאותו אדם לא חטא במעשה ובדיבור, ואפילו לא במחשבה. ובפרט, -

יתמלא ברגש של רחמנות גדולה על נשמתו, כשיזכר על כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו מיום היותו, אשר לא טובים המה, ו"מלך – העולם, אסור ברהטים " - "ברהיטי מחא", - ברצף המחשבות שבמוח, והם המחשבות וההרהורים הלא-טובים העוברים במוח, הרי בהם ''קשור'' כביכול מלכו של עולם, הקב''ה. כי "יעקב חבל נחלתו", - נשמות ישראל הן ה"חבל" של ה"נחלה" שלו. "חבל" מלשון "חבלים", כמו החבל, שצדו האחד קשור למעלה וצדו השני – למטה, וכשמושכים בקצהו התחתון של החבל – נמשך ממילא גם הקצה העליון – כך גם, כביכול, ביחס לנשמתו של יהודי, הנקראת ''חבל'', כי הראש והחלק העליון ביותר של הנשמה (כמו הקצה העליון של החבל) קשור במקור, באין סוף ברוך הוא, והחלק התחתון של ''חבל'' הנשמה, לבוש בגוף – הרי כשמושכים את הנשמה (שבגוף) בגלות של מעשים, דיבורים ומחשבות רעים – יש לכך השפעה גם על ראש ''חבל'' הנשמה, על מקור הנשמה הקשורה למעלה, וכמשל המושך בחבל – שכשמושכים בקצה התחתון, נמשך, כאמור, גם החלק העליון – כך גם ביחס ל''חבל'' הנשמה של יהודי, וכו', -

''אולי כוונתו לאגרת התשובה פ''ה דמבאר בארוכה'' – הערת כ''ק רבינו. והוא סוד גלות השכינה. – שעל ידי מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו הרעים של יהודי, המורידים את נשמתו בגלות הקליפות – משפיע הדבר שגם השכינה (מקור הנשמה) היא כביכול בגלות. – הרי, כשאדם ייזכר על כך ויהרהר בזה, זה יעורר בו רגש גדול ביותר של רחמנות על נשמתו ועל מקור נשמתו, ומתוך רגש זה של רחמנות, ילמד תורה ויקיים מצוות, כדי להעלות על ידן את נשמתו ולאחדה באין סוף ברוך הוא. ועל זה – מה שלמדנו, שגם מקור הנשמה נמצא בגלות, ואשר לכן רחמנות גדולה עליו, נאמר: "וישוב אל ה' וירחמהו", -

שמשמעותו וירחם על ה' - לעורר רחמים רבים על שם ה' השוכן אתנו, כדכתיב: - כמו שכתוב: "השכן אתם בתוך טמאתם". – שאפילו כשבני ישראל נמצאים חס ושלום במצב של טומאה, גם אז ישנו שם הוי' השוכן אתם, ולכן עליו לעורר רחמנות גדולה על שם הוי'. זהו פירוש הפסוק: "וישוב אל הוי' וירחמהו" – שיעשה תשובה וישוב אל הוי', על ידי "וירחמהו", על ידי שיעורר רחמים על שם הוי' מקור נשמות ישראל, שהרי ''חלק הוי' עמו'' – בני ישראל הם חלק משם הוי'. להלן יסביר רבנו הזקן, כיצד יעקב אבינו השיג בתפילה ובבכי, רחמים רבים לכל ישראל, שבזמן שבני ישראל יהיו בגלות בגלל מעשיהם, דיבוריהם ומחשבותיהם, יוצאו מהגלות על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, ויתאחדו עם אין סוף ברוך הוא: