להלן מסיים רבנו הזקן את אשר התחיל להסביר במה מתבטאת מעלת ''חנוך לנער על פי דרכו'', עד ש''גם כי יזקין לא יסור ממנה'', כלומר, כש''יזקין'', כשיגיע למדריגה עליונה יותר, לא יסור מדרך העבודה שהיא ענין של ''חנוך לנער'' בלבד. כדי להקל על הבנת הענין, הרי הביאור בקצרה הוא: למרות שהאהבה הנמוכה יותר, הבאה על ידי התבוננות, היא בבחינה של ''חינוך'' (דרך העבודה של ''נער'' שכל אחד יכול להגיע אליה) בהשוואה למדריגה העליונה יותר של אהבה, שהיא עצמותית ותמידית (והשייכת לצדיקים בלבד) – הרי יש בה (באהבה של ''חינוך'') מעלה, שגם כשנמצא במדריגת צדיק, הכוללת מדריגת האהבה העליונה יותר – עליו להזדקק גם אז להאהבה של ''חינוך'' הבאה על ידי התבוננות. שכן, גם בצדיק יכול להיות אי־פעם, שהמדריגה העליונה שלו באהבה בתענוגים לא תהיה אצלו בגילוי; במיוחד משום שכשעולים ממדריגה למדריגה, נדרש, לפני שמגיעים למדריגה העליונה יותר, לסגת מהמדריגה הקודמת, וזאת כדי שהיא לא תפריע להגיע למדריגה העליונה יותר – ואז, כשחסרה לו המדריגה שלו באהבה, הוא עובד את ה' במה שנשאר לו ממדריגת האהבה הראשונה שלו, האהבה של ''חינוך'' הבאה על ידי התבוננות, בה ''התחנך'' לפני שהגיע למדריגת צדיק. אך הנה ידוע ליודעים, טעמא דקרא מאי דכתיב: -

טעם הפסוק מה שנאמר: "כי שבע יפול צדיק וקם", -

שגם בצדיק שייך ענין ה''נפילה'', שהוא נופל ממדריגתו ועולה לאחר מכן שוב – כך, שישנו זמן שאין הוא במדריגת אהבה בתענוגים, ובפרט

– שמצד סדר העבודה נדרש שבזמנים מסויימים לא יעמוד הצדיק במדריגתו, מפני שהאדם נקרא "מהלך" ולא "עומד", -

האדם נקרא ''מהלך'', הוא הולך ועולה ממדריגה למדריגה, ובאופן שהמדריגה אליה הגיע היא באין ערוך למעלה מהמדריגה הקודמת, זהו ענינו האמיתי של ''מהלך''. ולא ''עומד'' הנמצא תמיד במדריגה אחת, או גם כשהעליונות של המדריגה השניה היא ביחס מסויים למדריגה הראשונה, שאז לא נדרש (כפי שיוסבר להלן) שלפני שהוא מגיע למדריגה השניה, הוא מוכרח לסור ממדריגתו הראשונה. להיפך, המדריגה הראשונה מסייעת למדריגה השניה. ואילו ב''מהלך'' אמיתי, ההולך ועולה ממדריגה אחת למדריגה שניה, שהיא עליונה בלי ערך – מפריעה אז המדריגה הראשונה למדריגה העליונה השניה, ולכן מן ההכרח שיסור לגמרי ממדריגתו הראשונה, כדי שיוכל להגיע למדריגה השניה, וצריך

– האדם המהלך, לילך

– ללכת, ממדרגה למדרגה, ולא לעמד במדרגה אחת לעולם, -

שכאמור, גם כשהמדריגה (העליונה) השניה היא בערך למדריגה הראשונה, הן נקראות שתיהן מדריגה אחת, ובין מדרגה למדרגה טרם שיגיע למדרגה עליונה ממנה, הוא בבחינת "נפילה" ממדרגה הראשונה.

– כך, שאז אין לו את מדריגתו הגבוהה של אהבה בתענוגים. אך "כי יפל לא יוטל" כתיב, - גם כשהוא נופל, אין הוא ניטל לגמרי מעבודתו, ואינה נקראת נפילה

– מה שאומרים ''כי יפול'' ו''שבע יפול צדיק'', שלפעמים הצדיק הוא במצב של נפילה, אין זה נקרא נפילה, אלא לגבי מדרגתו הראשונה, -

בהשוואה למדריגתו המעולה הקודמת לפני ה''נפילה'', זה נקרא נפילה, ולא לגבי שאר כל אדם חס ושלום, -

שיהיה חלילה למטה מאלה שאינם במדריגת צדיק, שאף־על־פי־כן

– למרות ה''נפילה'' שלו, הוא למעלה מכל האדם בעבודתו, כי נשאר בה

– בעבודתו, בחינת רשימו

– רושם, ממדרגתו הראשונה. אך עקרה

– עיקר עבודתו באה אז מאהבה שנתחנך והרגל בה מנעוריו, בטרם

– לפני, שהגיע למדרגת צדיק.

– ולמדריגה העליונה יותר של אהבה; שאז היתה עבודתו בהאהבה הבאה מהתבוננות, האהבה של ''חינוך'' – הנה גם כעת עיקר עבודתו הוא באהבה זו. וזהו שכתוב: "גם כי יזקין וגו'". – מ''דרכו'', בה מחנכים את ה''נער''. – לא נאמר ''גם בזקנתו לא יסור ממנה'', שגם כשיהיה קשיש לא יסור מהדרך בה נתחנך, אלא כתוב ''כי יזקין'' – כשהוא בתהליך של התבגרות כלומר: בהליכתו ועלייתו ממדריגה למדריגה, ובהיותו בין מדריגה אחת לשניה (שזה ''כי יזקין'', שהוא בתהליך של התבגרות ושל התעלות למדריגה עליונה יותר) – לא יסור אז מהדרך (מהאהבה) בה נתחנך בנערותו. והנה, ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן –

אהבה ויראה הן הרי, כאמור, השורש והיסוד לעבודת ה', וראשית ויסוד האהבה והיראה, היא האמונה הטהורה ונאמנה ביחודו ואחדותו יתברך ויתעלה: -

''אחדותו'' היינו מה שכל הנבראים מאוחדים אתו ובטלים לגמרי אליו. – אמונה טהורה, היינו ש''לוקחים'' באמונה הענינים שלמעלה מהשכל ונתפסים בכוח האמונה בלבד. שכן, זה הרי ענין כוח האמונה לתפוס מה שלמעלה משכל. שהרי דבר שהשכל יכול לתפוס ו''לוקחים'' אותו באמונה, אין זו תפיסה בחוש ובכוח הנכון, כי ''כל חוש תופס מוחשו'': על שכל ''לקחת'' ענינים של שכל, ועל אמונה ''לקחת'' ענינים שלמעלה משכל. וכיוון שבענינים שהוא מאמין בהם ישנם כאלה שאפשר להבין אותם – אין זו אמונה טהורה. דוקא כשבשכל מבינים מה שניתן להבנה, והאמונה היא רק במה שלמעלה מהבנה, אז היא אמונה טהורה. כמו בענין אחדות ה', שישנם בו ענינים שהשכל יכול וצריך להבין אותם, וישנם בו ענינים שהם למעלה מהבנה, צריכים איפוא להסביר את הענינים שביכולת השכל להבינם, כדי שהאמונה תהיה טהורה ונקיה רק בענינים שלמעלה מהבנה.