וזה שאומרים: -

בברכה שמברכים על קיום מצוה: "אשר קדשנו במצותיו", -

הקב''ה מקדש אותנו במצוותיו. ''קדשנו'' מלשון קידושין, כמו שאומרים בשעה שמקדשים אשה – ''הרי את מקודשת '', שכן, גם במצוות הדבר הוא: כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור, כמו שכתוב: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" –

הרי, שיש כאן התאחדות מלאה, עד שהם נהיים ''לבשר אחד''. ככה ממש

– כמו ה''יחוד'' שעל ידי קידושין, ויתר על כן לאין קץ, הוא יחוד נפש האלהית העוסקת בתורה ומצות ונפש החיונית ולבושיהן הנזכרים לעיל, -

שהם כולם מתאחדים באור-אין- סוף ברוך-הוא.

– יחוד זה הוא ''יתר לאין קץ'' מהיחוד של איש ואשה. רבנו הזקן מציין את היחוד של איש ואשה, מפני שבגשמיות זהו אופן היחוד החזק ביותר, וזה מתואר בלשון קידושין.

ולכן המשיל שלמה עליו השלום ב"שיר השירים", יחוד זה

– של ישראל והקב''ה על ידי תורה ומצוות, ליחוד חתן וכלה, -

שהוא: בדביקה

– דביקות שהיא חיצונית, וחפיצה

– ב''חפץ'' שהוא פנימי עוד יותר, בחיבוק ונישוק.

– כל הדברים האמורים, ישנם ביחודו של יהודי עם הקב''ה כשהוא מקיים תורה ומצוות. למדנו לעיל: שהמלה "קדשנו" הוא מלשון "קידושין", כמו שהדבר למטה, שה''יחוד'' נעשה על ידי ''קידושין''. להלן יסביר רבנו הזקן, שבמלה ''קדשנו'' כאן, מתכוונים גם למדריגה בקדושה, בה מתקדש יהודי ומתעלה על ידי תורה ומצוות – מדריגת ''קדש'' שלמעלה מעולמות ומובדלת מעולמות: וזהו שאומרים: -

כשמברכים על מצוה: "אשר קדשנו במצותיו", -

שהמלה קדשנו משמעה, שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך-הוא, שהיא קדושתו של הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו, וקדושה

– המלה ''קדושה'', היא לשון הבדלה, מה שהקדוש-ברוך-הוא הוא מובדל

– ולמעלה, מהעולמות, והיא בחינת "סובב כל עלמין", -

מקיף כל העולמות, מה שאינו יכול להתלבש בהן, -

אין ביכולתו להתלבש בפנימיות בעולמות, אלא פועל ומשפיע בעולמות, בהיותו למעלה מהם – למדריגה זו של קדושה, מתעלים בני ישראל על ידי מצוות. כי על ידי יחוד הנפש והתכללותה באור אין-סוף ברוך-הוא, הרי היא במעלת ומדרגת קדשת אין-סוף ברוך-הוא ממש, מאחר שמתיחדת

– הנפש, ומתכללת בו יתברך, והיו לאחדים ממש. וזהו שכתוב: "והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה', ואבדל אתכם מן העמים להיות לי", -

הפסוק נותן טעם לקדושתם של בני ישראל, ומקשר אותה לקדושתו של הקב''ה – ''קודש העליון'', אליה מתעלים בני ישראל על ידי תורה ומצוות ובה הם מתקדשים. הפסוק מוסיף ומשתמש בלשון הבדלה – ''ואבדיל'', ש''קדושה'' משמעה – הבדלה; ואומר: "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלהיכם אני ה' אלהיכם וגו'"; -

כמו שאדם מקדש אשה, שתהיה מיוחדת רק לו. פרוש, כי על ידי קיום המצות הריני אלוה שלכם, -

של בני ישראל, כמו

– שהקב''ה נקרא: "אלהי אברהם אלהי יצחק וכו'", שנקרא כן מפני שהאבות היו בחינת מרכבה לו יתברך, -

האבות היו מסורים כל כולם ובטלים להקב''ה כמו ''מרכבה'' הבטלה לרוכב עליה, שאין למרכבה כל רצון אחר מאשר רצונו של הרוכב, ובטלים ונכללים באורו, -

של הקב''ה. וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצות.

– שבשעת מעשה הוא בטל ונכלל באורו יתברך; באבות זה היה תמיד, ואילו בשאר בני ישראל, הם עומדים במצב כזה רק בשעה שהם עוסקים בתורה ובמצוות. ולכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה, אף אם

– מקיים המצוה, הוא בור ועם הארץ, -

בכל זאת, בשעה שהוא מקיים מצוה, כמו למשל בשעה שהוא מביא ביכורים, צריכים לקום מפניו, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו.

– שהוא מקיים את המצוה, ולכן צריכים לקום מפניו, רק שאין נפשו מרגשת, -

בקדושה השורה בנפשו בשעה שהוא מקיים מצוה, וכל כך למה? - מפני מסך החומר הגופני

– בו לבושה נפשו, שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות "מראות אלהים", כמו האבות וכיוצא בהן שראו עולמם

– העולם הבא, בחייהם.

– שגם בהיותם בעולם-הזה, ראו האבות התגלויות אלקיות, שהנשמה רואה בעולם-הבא – וזאת, מפני שגופם היה מזוכך ולא הסתיר על אלקות; כך באמת היה יכול כל יהודי לראות בשעת קיומו מצוה, לולא החומר הגופני שלו, המסתיר ואינו מאפשר לעיני נפשו, לראות את הקדושה הנמשכת בנפשו בשעה שהוא מקיים מצוה.