פרק מח. בהמשך למה שלמדנו, אודות האהבה שהראה הקב''ה לבני ישראל בשעת יציאת מצרים, הסביר רבנו הזקן, בפרק הקודם, שהקב''ה מראה, אהבה זו גם בשעת יציאת מצרים ברוחניות, שמתרחשת כל יום בנפשו של יהודי – ועל אהבה זו, לעורר ''כמים הפנים'' ולגלות ביהודי אהבה גדולה להקב''ה.
בפרק מ''ח, אותו אנו עומדים ללמוד, יסביר רבנו הזקן, שכשם שבגלל אהבתו לבני ישראל, צמצם הקב''ה כביכול את עצמו, והרחיק את כל מה שמפריע, כדי לתת מקום לבריאת העולם הזה – עולם, בו יהודי יקיים תורה ומצוות – כך, על יהודי ''כמים הפנים לפנים'' – מצד אהבתו להקב''ה, לצמצם ולהרחיק את כל ההפרעות, הפנימיות והחיצוניות, שישנן לעבודתו את ה'.
והנה, כאשר יתבונן המשכיל בגדולת אין-סוף ברוך-הוא, כי כשמו
– ''אין סוף'', כן הוא - אין סוף ואין קץ ותכלית כלל לאור וחיות המתפשט ממנו יתברך ברצונו הפשוט, -
כלומר: הרצון שלו מופשט מכל גדר פרטי ולא קיימות לגביו כל ההגבלות של רצונו של נברא, ומיוחד
– הרצון, במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד.
– כלומר: האור והחיות הנמשכים מאתו יתברך, שיווצרו ממנו עולמות מוגבלים, ושהוא יחייה אותם – אין אור זה כמו האור בנברא: למטה, בנברא, ישנה, מצד אחד, מעלה ב''אור'' לגבי ''שפע'' ("שפע'' מצומצם ומדוד בהתאם למקבל השפע – ולדוגמה: כשרב משפיע שכל לתלמיד, מדודה השפעת השכל בהתאם לפי מה שהתלמיד יכול לקבל. ואילו, ''אור'' המאיר בדרך ממילא מהמאור – אינו מצומצם) – אך, מאידך גיסא, יש חסרון באור, שהוא בא בהכרח, הוא אינו מאיר מפני שכך רוצה המאור, כי אם מכיון שקיים מאור, נמשך ממנו אור. ברם למעלה, יש לאור המעלה שבאור, שאינו מצומצם, אך אין בו החסרון שבאור המאיר בהכרח, אלא הוא נמשך למעלה ברצון. והרצון למעלה להאיר, אינו כמו אצל הנברא, שהרצון הוא צינור וצמצום, עד כמה ובאיזו מדה יימשך, ואילו ברצון שלמעלה קיימת רק המעלה והשלימות שברצון, שאינו בהכרח, אבל אין בו הגדר והצמצום שיש ברצון הנברא. כך, שהאור למעלה (למרות שהוא נמשך ברצון, בכל זאת) הוא אין סוף, כמו שהמאור (הקב''ה עצמו כביכול) הוא אין סוף. ומכיוון שהאור הוא אין סוף – אי אפשר שיתהוו ממנו עולמות ונבראים מוגבלים. לשם כך היו צריכים לצמצומים באור, כדי שיוכלו להיווצר ממנו עולמות ונבראים – וכפי שיסביר להלן: ואילו היתה השתלשלות העולמות מאור-אין-סוף ברוך-הוא בלי צמצוצים, רק כסדר המדרגות ממדרגה למדרגה בדרך עילה ועלול –
שהמדריגה העליונה מהווה עילה וסיבה למדריגה התחתונה, שהיא ה''עלול'' מה''עילה'' (ה''מסובב'', התוצאה מה''סיבה"). ב''עילה ועלול'' יש לשתי המדריגות, שייכות ויחס בין אחת לשניה. למשל: מחשבה ודיבור, המחשבה היא ה''עילה'' לדיבור שהוא ה''עלול'', שכן, מהמחשבה שהוא מהרהר בה מקודם, בא לאחר מכן הדיבור שהוא מדבר. ובכן, מחשבה היא אמנם למעלה מדיבור, אך בכל זאת יש למחשבה שייכות לדיבור, שכן גם מחשבה מורכבת מאותיות כמו דיבור. משמעות הדבר היא, איפוא, שהעלול (הבא מן העילה) קיים ביחס מסוים לעילה (ובדרך עילה ועלול, אי אפשר שיווצר עלול שאינו ביחס כלשהו לעילה). כיוון שמהאור והחיות הנמשכים מאתו יתברך באופן של אין סוף, מתהווים נבראים בעלי גבול – מכאן שאין זה בסדר של עילה ועלול, שהרי אילו היה כן - לא היה העולם הזה נברא כלל כמו שהוא עתה בבחינת גבול ותכלית, -
שכל דבר יש לו גבול וסוף: מהארץ לרקיע מהלך ת"ק
– חמש מאות, שנה, -
הרי יש בכך הגבלה של חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע לרקיע, -
מהלך חמש מאות שנה, וכן עובי כל רקיע ורקיע.
– מהלך חמש מאות שנה – כל האמור מהווה את העולם הזה; ואפלו עולם הבא וגן עדן העליון - מדור נשמות הצדיקים הגדולים - והנשמות עצמן, ואין צריך לומר המלאכים - הן בבחינת גבול ותכלית, - הערת כ''ק רבינו: "ואף שכנ''ל רפל''ט – הנשמות מתענגים על ה' ונהנין ומשיגין מאוא''ס ב''ה – לא קשה". כי יש גבול להשגתן
– והבנתם, באור-אין-סוף ברוך-הוא המאיר עליהן בהתלבשות חכמה-בינה-דעת כו', -
על ידי שאור אין סוף ברוך הוא מתלבש בספירות חכמה-בינה-דעת של העולם, יש לנבראים של אותו עולם (נשמות ומלאכים) השגה והבנה בגדלות אין סוף – אלא שהשגתם היא מוגבלת. ולכן יש גבול להנאתן שנהנין מזיו השכינה ומתענגין באור ה', -
שכן, מכיוון שהנאתם ותענוגם באים מהשגתם את אור אין סוף ברוך הוא, הרי כמו שהשגתם מוגבלת – כך גם הנאתם ותענוגם מוגבלים, כי אין יכולין לקבל הנאה ותענוג בבחינת אין-סוף ממש, -
שהתענוג יהיה בלתי מוגבל, שלא יתבטלו ממציאותן ויחזרו למקורן.
– אם תענוגם היה בלי גבול ובלי סוף, היתה מתבטלת לגמרי מציאותם (המוגבלת) והיו שבים למקורם שהוא ''אין סוף''. הרי, שכל הנבראים, גם הנבראים של העולמות העליונים הרוחניים, הם נבראים מוגבלים. וכדי שהם יתהוו, מאור אין סוף ברוך הוא, באופן כזה (כבעלי גבול), היה זה צריך להיות (לא בסדר של השתלשלות, אלא) על ידי צמצומים; הצמצום פועל, שהאור הנמשך אחרי הצמצום, לא יהיה כלל בערך ומהות האור שלפני הצמצום. ולכן, אפשרי הדבר, שלמרות שהאור הוא, אין סוף, - יתהוו ממנו נבראים שיש להם סוף ושהם בעלי גבול – דבר זה בא מהצמצום.