אבל השכינה עצמה, שהיא ראשית הגילוי ועיקרו, מה שאין-סוף ברוך-הוא מאיר לעולמות בבחינת גילוי, והיא

– השכינה, מקור כל המשכות החיות שבכל העולמות [שכל החיות שבהם

– שבעולמות, אינו רק אור המתפשט ממנה

– מהשכינה, כאור המתפשט מהשמש] –

הרי השכינה עצמה, שהיא מקור כל החיות של העולמות - אי אפשר לעולמות לסבול ולקבל אור שכינתה, שתשכון ותתלבש בתוכם ממש, בלא לבוש המעלים ומסתיר אורה מהם, -

אין הם יכולים לקבל את אור השכינה, אם הוא יתגלה אליהם שלא על ידי לבוש המעלים ומסתיר את האור, שלא יתבטלו במציאות לגמרי במקורם, כביטול אור השמש במקורו בגוף השמש, -

שאז, כשאור השמש נמצא במקורו, בשמש עצמה – הרי הוא באופן - שאין נראה שם אור זה, רק עצם גוף השמש בלבד.

– כך גם, מכיוון שהשכינה היא מקור החיות של כל העולמות והנבראים, שחיותם היא הארה בלבד מהשכינה (כמו אור השמש שהוא הארה מהשמש), הרי, אם השכינה (המקור עצמו) היתה מאירה בהם, היו הם נמצאים אז במקורם, והיו בטלים במציאות, כמו שאור השמש בטל במציאות בהיותו במקור שלו. וכדי שהשכינה תתלבש בעולמות ובנבראים, מן ההכרח שהיא תתלבש בלבוש המעלים ומסתיר על האור שלה, שדוקא אז – בכוח העולמות והנבראים ''לקלוט'' ולקבל את האור ולא להתבטל במציאות. אך, נשאלת השאלה: באיזה לבוש מדובר, שיש ביכולתו להעלים ולהסתיר על אור השכינה, ושהוא עצמו לא יתבטל במציאות? מכיוון שהשכינה היא הרי מקור כל הנבראים, הרי היא מקור גם ללבוש זה, ובשעה שהשכינה מאירה באותו לבוש, והוא נמצא במקורו – הרי על הלבוש להתבטל במציאות? אלא – מסביר רבנו הזקן להלן – לבוש זה, הוא רצונו וחכמתו של הקב''ה שבתורה ומצוות, והוא מדריגה עליונה יותר מאשר מקור החיות של העולמות הנקרא ''שכינה''. לכן – אין לבוש זה מתבטל בפני אור השכינה, בהיותו מדריגה שלמעלה מהאור. ''אלא שעפ''ז אדרבה עוד תוגדל הקושיא שאם אור השכינה א''א לסבול כו' עאכו''כ מה שלמע' מזה – ומתרץ: ''רק שירדה..''' – לשון כ''ק רבינו. ובלשון ה''תניא'':

ומהו הלבוש שיוכל להסתירה ולהלבישה, -

שיהיה בכוחו להסתיר על אור השכינה, ולא יתבטל

– הלבוש עצמו, במציאות באורה? הוא רצונו יתברך וחכמתו וכו'

– ובינתו ודעתו, שכאמור הם כולם מהווים ענין המוחין למעלה, המלובשים בתורה ומצותיה, הנגלית לנו ולבנינו, -

הם יכולים להיות ''לבוש'' לאור השכינה, ושלבוש זה לא יתבטל באור השכינה – וכל כך למה? דאורייתא מחכמה נפקת, -

שכן, התורה באה מן ה''חכמה'', היא חכמה עלאה

– חכמה עליונה, ספירת החכמה של ''עולם האצילות'', דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא, -

שלמעלה מעלה מהעולם של התגלות. ''עלמא דאתגליא'' הוא, כאמור, בחינת ''שכינה'' – ''ראשית הגילוי'' – ו''חכמה עילאה'', שלמעלה מהתגלות בכלל, הרי היא למעלה ולמעלה מ''עלמא דאתגליא'', דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעה וכו', -

הקב''ה חכם (בבחינת חכמה ד''אצילות'') אבל לא ב''חכמה'' הידועה, וכמו שנתבאר לעיל, שאור-אין-סוף ברוך- הוא מלובש ומיוחד בחכמה עלאה, -

בחכמה העליונה, והוא יתברך וחכמתו אחד.

– הרי שחכמה, וכן גם שאר הבחינות של מוחין שלמעלה (כמו בינה ודעת) למעלה בהרבה מאשר מדריגת אור השכינה, ולכן יכולים הם להיות לבוש לאור השכינה ולא להתבטל במציאות באור זה. ברם, כיצד יכולים המוחין שלמעלה לשמש בתור לבוש, וכיצד יכולים הנבראים לקבל לבוש זה – בשעה שהוא למעלה גם מאור השכינה? - רק

– זהו מפני שחכמה עילאה ותורה שירדה בסתר המדרגות ממדרגה

– עליונה, למדרגה

– תחתונה, בהשתלשלות העולמות, עד שנתלבשה בדברים גשמיים, שהן תרי"ג

– 613, מצות התורה.

– שבהם ירדה ונתלבשה התורה, ובירידתה במדריגות ובדברים הגשמיים התחתוניים – יש בכוחה להיות לבוש המסתיר על אור השכינה.