וכולם

– כל המלאכים, שואלים: "איה מקום כבודו", -

של הקב''ה, ועונים: "מלא כל הארץ כבודו" -

"כל הארץ" הכוונה לעולם הזה, התחתון - הם ישראל עמו, -

הקב''ה מלא את כל הארץ ב''כבודו'' – על ידי הימצאותם של בני ישראל שם. כי הניח הקדוש-ברוך-הוא את

– העולמות העליונים ואת

– העולמות התחתונים, -

כלומר: אין העולמות העליונים ותחתונים מהווים תכלית הכוונה של בריאתו של הקב''ה, ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים, ערות הארץ, מקום הזוהמא והטומאה, -

שם נמצאו בני ישראל; וזאת בהשוואה למה שנאמר במשל, שהמלך מעלה ומוציא את ה''הדיוט ושפל אנשים'' מאשפה – והקב''ה הוציא אותם ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי כו', -

לא על ידי מלאך, שהוא נברא בעולמות בריאה- יצירה-עשיה, ולא על ידי שליח, שהוא מדריגת "עולם האצילות", אלא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו ירד לשם, כמו שכתוב: "וארד להצילו וגו'", -

הקב''ה אומר: אני עצמי ירדתי למצרים להצילו. וכמו במשל, שאחרי שהמלך הרים את ה''איש הדיוט'' מ''אשפה'', הביאו והכניסו להיכלו ושם התיחד אתו ב''יחוד גמור וקירוב אמתי בחיבוק ונישוק'' וכו' – כך הדבר גם בנמשל - כדי לקרבם אליו בקרוב ויחוד אמיתי, בהתקשרות הנפש ממש

– שנפשו של יהודי תהיה קשורה בהקב''ה, וכך גם לגבי הקב''ה כביכול, אומרת התורה: "אנא נפשי כתבית יהבית" (ראשי תיבות: אנכי) שהקב''ה כביכול, הכניס את ''נפשי'', את הנפש שלו, בתורה בשביל ישראל, בבחינת נשיקין פה לפה, -

שפיו של יהודי יתאחד עם ה"פה" וה"דיבור" שלמעלה, לדבר דבר ה' זו הלכה, -

בשעה שיהודי מדבר ולומד תורה, מתאחד דיבורו בדיבור שלמעלה, בבחינת "נשיקין" פה לפה; וכשם שב''נשיקין'' ישנו, כאמור בפרק הקודם, יחוד נוסף, פנימי יותר, שה''רוח'' של האחד מתאחדת עם של השני – כך הדבר גם ביחס לתורה: ואתדבקות רוחא ברוחא, -

דביקות והתאחדות ''רוח'' האדם עם בחינת ''רוח'' שלמעלה, היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו, -

בשעה שלומדים תורה מתוך השגה, כדי להבין את שכל התורה, יודעים בכך את רצונו וחכמתו של הקב''ה – פסק ההלכה של תורה, שדבר זה כשר או פסול, זהו הרצון, שהקב''ה רוצה שכך יהיה הדבר; וה''שכל'' שבאותה הלכה, הוא חכמתו של הקב''ה, דכלא חד ממש, -

רצונו וחכמתו של הקב''ה הם דבר אחד עם הקב''ה עצמו – ועל ידי תורה, מתאחדים בני ישראל, רוח ברוח, עם הקב''ה כביכול עצמו. וגם בבחינת חבוק, -

ה''יחוד'' שיהודי מתיחד ומתאחד עם הקב''ה, על ידי תורה ומצוות, הוא גם בבחינת, ''חיבוק'', כמו למשל אדם מחבק את חברו בגופו ובזרועותיו - הוא קיום המצות מעשיות ברמ"ח

– 248 אברים, -

שישנם באדם – שאז, בשעה שיהודי מקיים מצוות מעשיות, ברמ''ח אבריו, יש בכך משום ענין של ''חיבוק'', שרמ''ח האברים שלמעלה כביכול, מחבקים את רמ''ח אבריו; דרמ"ח פקודין הן רמ"ח אברין דמלכא

– 248 מצוות-העשה הן 248 אברי ה''מלך'', שלמעלה כביכול, כנזכר לעיל, -

בפרק כ''ג, שכמו שאבר אדם הוא כלי לכוח בנפש שלו: העין – כלי לכוח הראיה, האוזן – לכוח השמיעה, וכך הלאה, כך גם, כל מצוה היא כלי מיוחד להמשכה מיוחדת של הרצון העליון, שרוצה שיהודי יקיים אותה מצוה. ודרך כלל נחלקין

– 248 מצוות-העשה, לשלש בחינות: ימין ושמאל ואמצע, שהן חסד דין רחמים, -

ישנן מצוות שהן מבחינת ''ימין'', ויש מצוות שהן מבחינת ''שמאל'', וכך הלאה. בחינת ''ימין'' היא חסד, ''שמאל'' – גבורה ודין, ו''אמצע'' – רחמים, הקו האמצעי, והם: תרין דרועין וגופא וכו'.

– שתי ''זרועות'' וגוף, חסד – זרוע ימנית, גבורה – זרוע שמאלית, ורחמים – גוף. הרי, כשם שחיבוקו של אדם מתבטא בכך שהוא מחבק את חברו בשתי זרועותיו ובגופו, כך גם למעלה, שה''תרין דרועין'' – שתי הזרועות, ו''גופא'' – והגוף, שלמעלה, שבמצוות, ''מחבקים'' את היהודי המקיים את המצוות.

וזה שאומרים: -

בברכה שמברכים על קיום מצוה: "אשר קדשנו במצותיו", -

הקב''ה מקדש אותנו במצוותיו. ''קדשנו'' מלשון קידושין, כמו שאומרים בשעה שמקדשים אשה – ''הרי את מקודשת '', שכן, גם במצוות הדבר הוא: כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור, כמו שכתוב: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" –

הרי, שיש כאן התאחדות מלאה, עד שהם נהיים ''לבשר אחד''. ככה ממש

– כמו ה''יחוד'' שעל ידי קידושין, ויתר על כן לאין קץ, הוא יחוד נפש האלהית העוסקת בתורה ומצות ונפש החיונית ולבושיהן הנזכרים לעיל, -

שהם כולם מתאחדים באור-אין- סוף ברוך-הוא.

– יחוד זה הוא ''יתר לאין קץ'' מהיחוד של איש ואשה. רבנו הזקן מציין את היחוד של איש ואשה, מפני שבגשמיות זהו אופן היחוד החזק ביותר, וזה מתואר בלשון קידושין.