והנה, ככל הדברים האלה

– שפורטו במשל המלך הגדול וההדיוט ושפל אנשים, וככל החזיון הזה, -

באופן האהבה שהמלך מראה לאותו הדיוט, וגדול יותר מאד בכפלי כפלים לאין קץ, -

מכפי שהדברים מופיעים במשל המלך, עשה לנו אלהינו.

– הקב''ה הראה לבני ישראל, אהבה גדולה בהרבה, בלי גבול, מאשר אופן האהבה שבמשל. כי לגדולתו אין חקר, -

גדולתו של הקב''ה היא למעלה מחקר והבנת השכל, כך – שהדברים הם כמו שהם במשל מלך גדול ורב, אלא שבנמשל גדלותו של המלך, הקב''ה, היא למעלה באין ערוך מאשר גדלותו של המלך בשר ודם הגדול; ובהשוואה למשל, שמדובר במלך שהוא לא רק ''גדול'' אלא גם ''ורב'', שהוא מולך בהרבה מדינות – גם בנמשל כך, אלא שם זה במדה גדולה ורבה יותר באין ערוך, שכן - ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, -

הקב''ה ממלא ומקיף את כל העולמות; ונודע מזהר הקדוש והאר"י ז"ל, -

אודות, ריבוי ההיכלות

– ''היכלות'' הם מדריגות כלליות בכל עולם מהעולמות העליונים, והעולמות עד אין מספר, ובכל עולם והיכל ריבוא רבבות מלאכים לאין קץ ותכלית, וכמו שכתוב בגמרא: כתיב -

כתוב: "היש מספר לגדודיו", -

היש מספר לגדודי המלאכים שלו? וכתיב

– ופסוק אחר אומר: "אלף אלפין ישמשוניה, ורבו רבבן קדמוהי כו", -

אלף אלפים משמשים אותו, וריבוא רבבות עומדים לפניו; הרי, מוכח מהפסוק השני, שקיים מספר מוגבל, אלא שהמספר הוא גדול ורב ביותר, ואילו בפסוק הראשון כתוב שאין להם מספר כלל ? ומשני

– והגמרא מתרצת: "אלף אלפין וכו'" - מספר גדוד אחד, -

מה שכתוב בפסוק השני "אלף אלפין וכו'" המדובר במספר הפרטים שבמחנה מלאכים אחד, אבל לגדודיו - אין מספר, -

בפסוק הראשון מדובר על ''גדודיו'' – מחנות, ולהם אין מספר כלל. וכלם קמיה כלא ממש חשיבי, -

וכל אלה האמורים, נחשבים לכלום לגבי הקב''ה, ובטלים במציאות ממש, כביטול דיבור אחד ממש לגבי מהות הנפש המדברת ועצמותה, -

הנפש כוללת את כוח הדיבור, בעוד שהיה דיבורה

– של הנפש, עדיין במחשבתה או ברצון וחמדת הלב, כנזכר לעיל באריכות: -

כפי שנתבאר באריכות בפרקים כ' וכ''א, עד כמה אין לדיבור אחד ויחיד ערך כלל לגבי הנפש המדברת, גם לאחרי שהאדם כבר ביטא את המלה (שאז היא נראית כמציאות לעצמה), וכל שכן כשהדיבור נמצא עדיין בתוך הנפש המדברת, ויותר מכך, - כשהדיבור נמצא עדיין במחשבה, ויותר מכך – כשהדיבור נמצא עדיין בחמדת הלב (שמכל אלה נובע הדיבור, שכן, אדם מדבר מה שהוא חושב לפני זה במחשבה ומה שהוא רוצה וחומד לפני כן בלבו לדבר) ושם – דיבור יחיד ואחד זה בטל לגמרי ואינו נרגש כלל למציאות; כך גם למעלה, הדיבור, ממנו נוצרים וחיים המלאכים, העולמות והנבראים – כלול תמיד במקורו, וממילא הוא בטל במציאות לגמרי;

וכולם

– כל המלאכים, שואלים: "איה מקום כבודו", -

של הקב''ה, ועונים: "מלא כל הארץ כבודו" -

"כל הארץ" הכוונה לעולם הזה, התחתון - הם ישראל עמו, -

הקב''ה מלא את כל הארץ ב''כבודו'' – על ידי הימצאותם של בני ישראל שם. כי הניח הקדוש-ברוך-הוא את

– העולמות העליונים ואת

– העולמות התחתונים, -

כלומר: אין העולמות העליונים ותחתונים מהווים תכלית הכוונה של בריאתו של הקב''ה, ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים, ערות הארץ, מקום הזוהמא והטומאה, -

שם נמצאו בני ישראל; וזאת בהשוואה למה שנאמר במשל, שהמלך מעלה ומוציא את ה''הדיוט ושפל אנשים'' מאשפה – והקב''ה הוציא אותם ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי כו', -

לא על ידי מלאך, שהוא נברא בעולמות בריאה- יצירה-עשיה, ולא על ידי שליח, שהוא מדריגת "עולם האצילות", אלא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו ירד לשם, כמו שכתוב: "וארד להצילו וגו'", -

הקב''ה אומר: אני עצמי ירדתי למצרים להצילו. וכמו במשל, שאחרי שהמלך הרים את ה''איש הדיוט'' מ''אשפה'', הביאו והכניסו להיכלו ושם התיחד אתו ב''יחוד גמור וקירוב אמתי בחיבוק ונישוק'' וכו' – כך הדבר גם בנמשל - כדי לקרבם אליו בקרוב ויחוד אמיתי, בהתקשרות הנפש ממש

– שנפשו של יהודי תהיה קשורה בהקב''ה, וכך גם לגבי הקב''ה כביכול, אומרת התורה: "אנא נפשי כתבית יהבית" (ראשי תיבות: אנכי) שהקב''ה כביכול, הכניס את ''נפשי'', את הנפש שלו, בתורה בשביל ישראל, בבחינת נשיקין פה לפה, -

שפיו של יהודי יתאחד עם ה"פה" וה"דיבור" שלמעלה, לדבר דבר ה' זו הלכה, -

בשעה שיהודי מדבר ולומד תורה, מתאחד דיבורו בדיבור שלמעלה, בבחינת "נשיקין" פה לפה; וכשם שב''נשיקין'' ישנו, כאמור בפרק הקודם, יחוד נוסף, פנימי יותר, שה''רוח'' של האחד מתאחדת עם של השני – כך הדבר גם ביחס לתורה: ואתדבקות רוחא ברוחא, -

דביקות והתאחדות ''רוח'' האדם עם בחינת ''רוח'' שלמעלה, היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו, -

בשעה שלומדים תורה מתוך השגה, כדי להבין את שכל התורה, יודעים בכך את רצונו וחכמתו של הקב''ה – פסק ההלכה של תורה, שדבר זה כשר או פסול, זהו הרצון, שהקב''ה רוצה שכך יהיה הדבר; וה''שכל'' שבאותה הלכה, הוא חכמתו של הקב''ה, דכלא חד ממש, -

רצונו וחכמתו של הקב''ה הם דבר אחד עם הקב''ה עצמו – ועל ידי תורה, מתאחדים בני ישראל, רוח ברוח, עם הקב''ה כביכול עצמו. וגם בבחינת חבוק, -

ה''יחוד'' שיהודי מתיחד ומתאחד עם הקב''ה, על ידי תורה ומצוות, הוא גם בבחינת, ''חיבוק'', כמו למשל אדם מחבק את חברו בגופו ובזרועותיו - הוא קיום המצות מעשיות ברמ"ח

– 248 אברים, -

שישנם באדם – שאז, בשעה שיהודי מקיים מצוות מעשיות, ברמ''ח אבריו, יש בכך משום ענין של ''חיבוק'', שרמ''ח האברים שלמעלה כביכול, מחבקים את רמ''ח אבריו; דרמ"ח פקודין הן רמ"ח אברין דמלכא

– 248 מצוות-העשה הן 248 אברי ה''מלך'', שלמעלה כביכול, כנזכר לעיל, -

בפרק כ''ג, שכמו שאבר אדם הוא כלי לכוח בנפש שלו: העין – כלי לכוח הראיה, האוזן – לכוח השמיעה, וכך הלאה, כך גם, כל מצוה היא כלי מיוחד להמשכה מיוחדת של הרצון העליון, שרוצה שיהודי יקיים אותה מצוה. ודרך כלל נחלקין

– 248 מצוות-העשה, לשלש בחינות: ימין ושמאל ואמצע, שהן חסד דין רחמים, -

ישנן מצוות שהן מבחינת ''ימין'', ויש מצוות שהן מבחינת ''שמאל'', וכך הלאה. בחינת ''ימין'' היא חסד, ''שמאל'' – גבורה ודין, ו''אמצע'' – רחמים, הקו האמצעי, והם: תרין דרועין וגופא וכו'.

– שתי ''זרועות'' וגוף, חסד – זרוע ימנית, גבורה – זרוע שמאלית, ורחמים – גוף. הרי, כשם שחיבוקו של אדם מתבטא בכך שהוא מחבק את חברו בשתי זרועותיו ובגופו, כך גם למעלה, שה''תרין דרועין'' – שתי הזרועות, ו''גופא'' – והגוף, שלמעלה, שבמצוות, ''מחבקים'' את היהודי המקיים את המצוות.