פרק לט. בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן, מדוע חכמינו ז"ל, מדמים את עשיית המצוה ל"גוף", ואת כוונת המצוה - ל"נשמה". כן הסביר ששתי מדריגות בכוונת המצוות, כשם שישנן שתי מדריגות של נשמה בעצמים חיים: הנשמה שבבעל חי והנשמה שבאדם. כשהכוונה והרצון במצוה, להיות דבוק בהקב"ה על ידי עשיית המצוה, נוצרו באדם על ידי שכלו והתבוננותו בגדלות ה', בעוררם בו את האהבה בגילוי בלבו, ורצון להתאחד עם הקב"ה על ידי תורה ומצוות - הרי כוונה זו ורצון זה, הם, למשל, כנשמה של אדם, "מדבר", שהוא בעל שכל ובחירה; ואילו, אם שכלו קצר מדאי ואין בכוח ה"התבוננות" שלו, לעורר אהבה כזו ורצון כזה - ורצונו וכוונתו (כלומר: ה"נשמה" שבקיום המצוות שלו), באים מהתעוררות ה"אהבה מסותרת" שבו, אותה אהבה טבעית ומסותרת להקב"ה שבירושה מהאבות בכל אחד מישראל - הרי רצון זה וכוונה זו, הם, למשל, כנשמה של בעל חי, שכל מדותיו, אהבתו ויראתו, אינן "נולדות" משכל והבנה, כי אם - טבעיות. בפרק זה, אותו אנו עומדים ללמוד, מסביר רבנו הזקן, שמפני אותו טעם, הרי גם מלאכים - שאהבתם ויראתם הן טבעיות ולא נוצרות מהשכל - נקראים בשם חיות ובהמות.

ומפני זה גם כן נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "ופני אריה אל הימין וגו' ופני שור מהשמאל" וגו', -

המדובר ב"פני אריה" ו"פני שור" שב"מרכבה" העליונה. הרי שהמלאכים נקראים "אריה" ו"שור". ואלה הם שמות של חיות ובהמות. וכל כך למה? - לפי שאינם -

''חיות הקודש'' - המלאכים אינם בעלי בחירה, -

אין להם הבחירה החפשית הקיימת באדם, לבחור בטוב או ברע, ויראתם ואהבתם -

להקב''ה, היא טבעית להם, -

ואין הם צריכים לעורר אותן, על ידי הבנתם השכלית בגדלות ה', כמו שכתוב ב"רעיא מהימנא" פרשת פינחס. -

ומכיוון שיראתם ואהבתם קבועות בהם בטבע, לכן הם משולים למדותיהן הטבעיות של חיות ובהמות. ולכן מעלת -

ומדריגת, הצדיקים גדולה מהם, -

מהמלאכים, כי מדור נשמות הצדיקים הוא בעולם הבריאה, ומדור המלאכים בעולם היצירה. -

ו"עולם הבריאה" הוא למעלה מ"עולם היצירה", כפי שיוסבר להלן, שהאהבה והיראה הבאות מן השכל, שייכות ל"עולם הבריאה", שהוא עולם ההשגה וההבנה: ואילו אהבה ויראה טבעיות שייכות ל"עולם היצירה", שהוא עולם המדות. ב"הגהה" הבאה, מסביר רבנו הזקן, שמה שלמדנו שהמלאכים הם ב"עולם היצירה", המדובר במלאכים סתם. אך, ישנם גם מלאכים שמקומם ב"עולם הבריאה", שכן, אופן עבודתם, הוא באהבה ויראה הבאות מהבנתם הגדולה בגדלות ה'. *(והינו -

מה שלמדנו שהמלאכים הם ב''עולם היצירה'', המדובר הוא: בסתם מלאכים, אבל יש מלאכים עליונים בעולם הבריאה -

היינו מאלה שעבודתם בדחילו ורחימו שכליים, -

יראה ואהבה שכליות, כמו שכתוב ב"רעיא מהימנא" שם, שיש שני מיני חיות הקדש: טבעיים -

שעבודתם היא מתוך אהבה ויראה טבעיות, ושכליים, -

שעבודתם היא מתוך אהבה ויראה שכליות, וכמו שכתוב בעץ חיים): -

עד כאן למדנו, שמקומן של נשמות הצדיקים, שעבודתם באהבה ויראה שכליות, הוא ב"עולם הבריאה"; ומקום המלאכים, שאהבתם ויראתם טבעיות, הוא ב"עולם היצירה". להלן - תוסבר השייכות של אהבה ויראה שכליות, ל"עולם הבריאה", ושייכות אהבה ויראה טבעיות, ל"עולם היצירה": וההבדל שביניהם -

בין ''עולם הבריאה'' ל''עולם היצירה'', הוא, כי בעולם היצירה מאירות שם מדותיו של אין-סוף ברוך-הוא לבדן, -

ולא בחינות חכמה-בינה-דעת של אין סוף ברוך הוא, שהן -

המדות: אהבתו ופחדו ויראתו כו',

- אהבה, פחד ויראה, הן מדות של ''חסד'' ו''גבורה''. כך מאירות שם גם שאר המדות של אין סוף. וכמו שכתוב [בתקונים -

ב''תיקוני זוהר'', ועץ חיים] דשית ספירין מקננין ביצירה. -

שש הספירות, מ"חסד" עד "יסוד" מקננות, מאירות, ב"עולם היצירה", שכן, ארבעה הפרצופים של "עולם האצילות", כלומר, עשר הספירות כפי שהן מתחלקות לארבעה חלקים כלליים - (א) חכמה, (ב) בינה, (ג) "זעיר אנפין" (=מדות), (ד) מלכות - מאירים בארבעת העולמות: "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשיה", והם מהווים האלקות שבכל עולם: ב"עולם האצילות" מאירה ספירת ה"חכמה" - ולכן, תכלית הביטול לאלקות, היא ב"עולם האצילות", שכן, שם מורגש שאין סוף ברוך הוא, הוא לבדו ואין זולתו. הרגשה זו באה מ"חכמה", כפי שלמדנו בהגהה בפרק ל"ה; ב"עולם הבריאה", הנקרא "עולם הכסא", מאירה ספירת ה"בינה", ולכן הוא עולם ההשגה, שהנשמות והמלאכים שב אותו עולם הם בעלי השגה גדולים; ב"עולם היצירה", מאירות ששת המדות של "עולם האצילות", "זעיר אנפין", ולכן עבודת הנבראים של "עולם היצירה" - היא עבודת המדות; ב"עולם העשיה", מאירה ספירת ה"מלכות", והעבודה שם באה מתוך קבלת עול מלכות שמים. - הרי, שב"עולם היצירה" מאירות המדות של אין סוף ברוך הוא. ולכן, זאת היא עבודת המלאכים -

שמקומם ב''עולם היצירה'': תמיד, יומם ולילה לא ישקטו, לעמוד ביראה ופחד וכו', -

לפני הקב''ה, והינו כל מחנה גבריאל שמהשמאל, -

שמבחינת ה''גבורה'' הנקראת ''שמאל'' - שמחנה גבריאל עובד עבודתו מתוך יראה ופחד; ועבודת מחנה מיכאל היא האהבה כו'. -

ועבודת מחנה מיכאל, היא תמיד מתוך אהבה להקב''ה, שכן, כאמור, ב''עולם היצירה'' מאירות מדות אין סוף ברוך הוא, ולכן, גם עבודתם של הנבראים והמלאכים של ''עולם היצירה'', היא תמיד בענין המדות. אבל בעולם הבריאה מאירות שם חכמתו ובינתו ודעתו של אין-סוף ברוך-הוא, -

בחינות חכמה-בינה-דעת של ''עולם האצילות'', שהן -

חכמה-בינה-דעת, מקור המדות ואם ושרש להן, -

למדות, כפי שלמדנו בפרק ג'. וכדאיתא בתיקונים -

וכמו שכתוב ב''תיקוני זוהר'': דאימא עלאה -

ספירת ''בינה'' דאצילות, מקננא -

מקננת ומאירה ב''עולם הבריאה'', הנקרא ''כורסיא'', עולם הכסא, בתלת ספירן בכרסיא, שהוא עולם הבריאה. -

ואלו הן חכמה-בינה-דעת שב''אצילות''. ולכן -

מפני שב''עולם הבריאה'' מאירות בחינות חכמה-בינה-דעת של אין סוף, לכן הוא -

''עולם הבריאה'', מדור נשמות הצדיקים, עובדי ה' בדחילו ורחימו, -

ביראה ואהבה, הנמשכות מן הבינה ודעת דגדולת אין-סוף ברוך-הוא, שאהבה זו נקרא "רעותא דלבא", -

רצון שמן הלב, שנתעורר על ידי השכל, ושלא כמו הרצון שלמעלה מהשכל, כנזכר לעיל; ומ"רעותא דלבא" נעשה לבוש לנשמה בעולם הבריאה, שהוא גן עדן העליון, כדלקמן, -

כפי שיתבאר להלן, וכמו שכתוב בזהר -

פרשת ויקהל. -

הרי, שהנשמות שעבודתם מתוך אהבה ויראה הבאות מן השכל וההתבוננות בגדלות ה' - מקומן ב"עולם הבריאה", שהוא "גן עדן העליון", שכן, "גן עדן התחתון" הוא ב"עולם היצירה", ו"גן עדן העליון" - ב"עולם הבריאה", וכפי הידוע, ענינו של "גן עדן" הוא, ש"יושבין ונהנין מזיו השכינה". תענוג זה בא מהבנתם והשגתם גדלות ה' - וזהו השכר עבור העבודה הקשורה בהשגה והתבוננות בגדלות ה'. להלן, מסביר רבנו הזקן, שבכך מתכוונים לאותן נשמות שהן במדריגת נשמה ממש - אלה שהשגתם הנעלה ביותר מתוארת כבחינת "מוחין דגדלות"; ולא רק השגתם ושכלם יש להם שייכות ל"עולם הבריאה", כי אם גם מדותיהם, אהבתם ויראתם, יש להן שייכות ל"עולם הבריאה". כי, גם מדותיהן נכללות במוחין ובשכל שלהם, עד ש כל עבודתם מתוארת כ"עבודת מוחין". ואילו, נשמות שהשגתם איננה נעלה כזו, הרי למרות שאהבתן ויראתן באות על ידי התבוננות ושכל, הרי זה רק שהשכל משמש לעורר וליצור את מדות האהבה והיראה, אבל עיקר עבודתן היא "עבודת המדות" - ולכן, שייכות נשמות אלו, ל"עולם היצירה", שהוא עולם המדות. ומכל-שכן שאותן נשמות שעבודתן היא מתוך "אהבה מסותרת" - המדות הטבעיות, שאינן באות מן השכל ומן המוחין, בודאי ובודאי שמקומן הוא ב"עולם היצירה" ; רק בזמנים מסויימים עולות גם נשמות אלו ב"גן עדן העליון", ב"עולם הבריאה".

אך -

מה שלמדנו, ש''מדור'' נשמות הצדיקים, הוא ב''בריאה'', הינו דוקא נשמות ממש, -

ו''נשמה'' היא הרי ענין השכל, כמו שכתוב: ''ונשמת שדי תבינם'', שהן בחינת מוחין דגדלות אין-סוף ברוך-הוא, -

השגתן היא באופן של "מוחין דגדלות", שהן מבינות אלקות כמו שהיא, בלי לבושי השגה ובלי משלים של הסברה, ועבודתן היא, לכן, "עבודת המוחין", שיש לה שייכות ל"עולם הבריאה", ול"גן עדן העליון" שב"עולם הבריאה". אבל בחינת הרוח של הצדיקים, -

שעבודתם היא עבודת ה"רוח", עבודת המדות. שכן, גם השגתם בגדלות ה', אינה מגיעה לאופן ההשגה של אלה שהם בדרגה של "נשמה", כך שכל עבודתם מתוארת כ"עבודת המדות", כי, גם המוחין שלהם שייכים למדות, בשמשם כמעוררי המדות. וכן שאר כל נשמות ישראל שעבדו את ה' בדחילו ורחימו -

ביראה ואהבה, המסותרות בלב כללות ישראל -

ולא מתוך אהבה ויראה הבאות מן השכל - אין עולות לשם, -

ל''גן עדן העליון'' שב''עולם הבריאה'', רק בשבת וראש- חדש לבד, -

שבת וראש חודש הם הזמן לעליית כל העולמות, ככתוב (בסוף ספר ישעיה): "והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוות וגו'" - בזמנים אלה עולות גם נשמות אלו ל"גן עדן העליון", דרך העמוד שמגן עדן התחתון לגן עדן העליון, שהוא עולם הבריאה הנקרא גן עדן העליון, להתענג על ה' ולהנות מזיו השכינה, -

התענוג וההנאה מאלקות הם בעיקר ב"גן עדן העליון" שב"עולם הבריאה" - עולם ההשגה, שכן, התענוג שיש לנשמה מאלקות, בא מהשגתה והבנתה אלקות, עד כמה שאפשר להשיג - ; כי אין הנאה ותענוג לשכל נברא אלא במה שמשכיל ומבין ויודע ומשיג בשכלו ובינתו, -

''משכיל'', ''מבין'', ''ויודע'' - מכוונות לכוחות חכמה-בינה-דעת, מה שאפשר לו להבין ולהשיג מאור-אין-סוף ברוך-הוא, -

ומה שנשמות אלו מבינות בשכל ומשיגות אור אין סוף ברוך הוא ב''גן עדן העליון'' שב''עולם הבריאה'', בא: על ידי חכמתו ובינתו יתברך -

על ידי ספירות ה''חכמה'' וה''בינה'' של ''עולם האצילות'', הנקראות חכמת ו ובינת ו, המאירות שם בעולם הבריאה. -

ב"עולם הבריאה" מאירות, כאמור, ספירות "חכמה" ו"בינה" ד"אצילות", ולכן הנשמות שב"גן עדן העליון" מבינות ומשיגות אור אין סוף ברוך הוא, ומזה בא ה"תענוג" שלהן. ובשבת וראש חודש עולות גם שאר הנשמות ל"גן עדן העליון", כדי שגם הן תהיה להן התענוג הבא מהשגה. ומה שזוכות נשמות אלו -

שעבדו את השי''ת מתוך מדות אהבה ויראה טבעיות, לעלות למעלה מהמלאכים, -

מקומם של המלאכים הוא, כאמור, ב''עולם היצירה'', בגלל עבודתם במדות טבעיות, ואין אנו אומרים שאי-פעם הם עולים ל''עולם הבריאה'' - אף שעבדו -

אותן נשמות, בדחילו ורחימו -

ביראה ואהבה, טבעיים לבד, -

באותו סוג אהבה ויראה טבעיות כמו המלאכים - מדוע, איפוא, ביחס לנשמות אלו, אנו אומרים שהן עולות בזמנים מיוחדים ל''עולם הבריאה''? אלא - הינו, מפני שעל ידי דחילו ורחימו שלהם -

יראה ואהבה של אותן נשמות, אתכפיא

- נכפתה, סטרא אחרא המלבשת בגופם, בין בבחינת "סור מרע" -

להימנע מלעשות רע, ועל ידי כך, לכבש התאוות ולשברן, -

התאוה נשברת כשלא נותנים לה לבוא לידי פועל במעשה, בדיבור או אפילו במחשבה של עבירה - דבר שבא כתוצאה מהיראה שלהן, ובין בבחינת "ועשה טוב" -

לעשות מצוות ומעשים טובים כנגד הטבע והרצון של הנפש הבהמית, שהיא נפש של ''סטרא אחרא''. ענין ה''ועשה טוב'' בא להן בעיקר מאהבתן להקב''ה, כנזכר לעיל, והם -

הנשמות בהיותן בעולם הזה, היו בעלי בחירה לבחור ברע חס ושלום ובחרו בטוב, לאכפיא לסטרא אחרא -

לכפות את ה''סטרא אחרא'', לאסתלקא יקרא דקודשא בריך-הוא כו', -

שיתרומם כבודו של הקב''ה, כביכול, בכל העולמות, כיתרון האור כו', -

כיתרון האור הבא מן החושך דוקא, שכן על ידי שבירתן את החושך של ה''סטרא אחרא'', המשיכו יתרון באור הקדושה, כנזכר לעיל. -

הרי, למרות שהאהבה ויראה, באותן נשמות, היו טבעיות ולא שכליות, אך, כיון שקיומן תורה ומצוות באהבתן ויראתן, בא להן על ידי בחירה, לכן עבודתן היא למעלה מעבודתם של המלאכים שאינם בעלי בחירה. ומכאן זכותן לעלות, בזמנים מסויימים, ב"גן עדן העליון", דבר שאין המלאכים זוכים לו. להלן, יסביר רבנו הזקן, שמה שלמדנו שמקומן של הנשמות בעלות האהבה והיראה השכליות, הוא ב עולם הבריאה, ומקומן של הנשמות בעלות האהבה והיראה הטבעיות, הוא ב עולם היצירה - מדובר ביחס לנשמות עצמן. ואילו, התורה והעבודה של הנשמות, נכללות בעשר ה ספירות, של העולם בו עלו אותה תורה ואותה עבודה. עשר הספירות הן אלקות, ועל ידי העליה בעשר הספירות של העולם - הן מתאחדות באין סוף ממש. ואילו מקומן של הנשמות הוא ב"היכלות" של העולמות, שהם ענין של "עולם" ולא של אלקות, ותענוגן הוא מזיו השכינה בלבד של אותו עולם - כלומר: מתגלה לאותן נשמות "זיו" מהתורה שהן למדו ומהמצוות שהן קיימו בהיותן למטה בעולם הזה. והן מבינות אותו "זיו" בהשגה אמיתית, הן מבינות את מהות ההארה, וזה יוצר בהן את התענוג הנפלא של "גן עדן". ובלשון ה"תניא": והנה, כל זה הוא במדור הנשמות ומקום עמידתן, -

לפעמים במקום שלמעלה ממקום עמידתן הקבוע - כמו בשעת עלייתן ב"עולם הבריאה" בימי שבתות וראשי חדשים. ובלשון כ"ק רבינו: "'מקום עמידתן - שזהו לפעמים לא במדורן (וכמו בשבת ור"ח דעולות לבריאה אף שמדורן ביצירה)". אך תורתן ועבודתן נכללות ממש בי' ספירות, שהן -

עשר הספירות, בחינת אלהות, ואור-אין-סוף מתיחד בהן -

בעשר הספירות, בתכלית היחוד; -

האור האין סופי המאיר בעולם, מתאחד עם הספירות של אותו עולם בתכלית היחוד; והיינו -

מה שאנו אומרים שהתורה והעבודה עולות ונכללות בעשר הספירות, הרי זה בי' ספירות דבריאה על ידי דחילו ורחימו שכליים, -

יראה ואהבה שכליות. כשהתורה והעבודה נעשות מתוך אהבה ויראה שכליות, הן נכללות אז בעשר הספירות של ''עולם הבריאה'', ובי' ספירות דיצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים; -

יראה ואהבה טבעיות, כשהתורה והעבודה נעשות מתוך אהבה ויראה טבעיות, הן נכללות אז בעשר הספירות של ''עולם היצירה'', ובתוכן מלובשות י' ספירות דאצילות ומיוחדות בהן בתכלית, -

עשר הספירות של ''עולם האצילות'', מתלבשות ומתאחדות בתכלית, בעשר ספירות ''עולם הבריאה'', ועל ידן גם בעשר ספירות ''עולם היצירה'', וי' ספירות דאצילות מיוחדות בתכלית במאצילן אין-סוף ברוך-הוא. -

שהאציל וגילה את עשר ספירות "עולם האצילות" - כמו שאומרים לגבי נבראים ובוראם, כך אומרים לגבי נאצלים ומאצילם - שעשר ספירות "עולם האצילות" מאוחדות בתכלית עם מאצילן, הרי, שהתורה והעבודה של הנשמות בהיותן בעולם הזה, על ידי שהן נכללות בעשר ספירות "עולם היצירה", או "עולם הבריאה" - הן מתאחדות עם אין סוף ברוך הוא. מה שאין כן הנשמות, -

כשלעצמן, ולא תורתן ועבודתן, אינן נכללות באלהות די' ספירות, אלא עומדות בהיכלות ומדורין דבריאה או יצירה, -

"היכלות" ו"מדורים" הם ענין של ''עולם'' ו''יש'', ואינם בבחינת ביטול והתאחדות כמו הספירות, ונהנין

- הנשמות, מזיו השכינה, הוא אור-אין-סוף ברוך-הוא המיוחד בי' ספירות דבריאה או דיצירה, -

''זיו השכינה'' ממנו הן ''נהנין'' - הוא אור אין סוף ברוך הוא המאוחד בעשר ספירות ''עולם הבריאה'' או בעשר ספירות ''עולם היצירה'', והוא זיו תורתן ועבודתן ממש -

הזיו של תורת ן ועבודת ן על אותן נשמות, [עין זהר ויקהל דף רי], כי שכר מצוה - היא מצוה עצמה: -

שמהתורה והמצוות שאדם קיים, ושמאוחדות עם אין סוף ברוך הוא, נמשך ומתגלה "זיו", לנשמה בגן עדן - והתענוג הוא השכר של קיום התורה והמצוות. מכאן אפשר להבין גדלותה ויקרותה של מצוה שיהודי מקיים בעולם הזה, ושל לימודו תורה ועבודתו את הקב"ה - אם מזיו והארה בלבד של תורה ועבודה, יש לנשמה תענוג נפלא כזה בגן עדן! גדלות התענוג אנו למדים ממה שחכמינו ז"ל אומרים בנוגע ל"אחר", שמוטב שידונו אותו בגיהנום, כדי שיוכל לבוא ל"עלמא דאתי", לעולם הבא - לשכר של "גן עדן". כלומר: כדאים כל יסורי גיהנום (עליהם אומר הרמב"ן שכל יסורי איוב במשך שבעים שנה, אין להם ערך כלל ליסורי הנפש בגיהנום אפילו שעה אחת (וכדלקמן "אגרת התשובה" פרק י"ב)), ובלבד שיוכלו לאחר מכן להגיע לתענוג הנפלא שב"גן עדן". וכאמור, מתבטא תענוג זה בכך, שהנשמה נהנית מ"זיו" ו"הארה" של התורה והעבודה. שכן, את עצם התורה והמצוה לא היה בכוח הנשמה לקלוט ב"גן עדן", היא היתה מתבטלת לגמרי לעומתן. ה"עצם" של התורה והמצוות שהנשמה קיימה בעולם הזה, יתגלה רק לעתיד לבוא. ב"גן עדן" מאיר, כאמור, זיו והארה בלבד. בכך מובן מאמר חכמינו ז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", שכן בעולם הבא, ב"גן עדן", נהנית הנשמה מזיו והארה בלבד של תורתה ועבודתה, ואילו, בהיותה בעולם הזה, יש לה את ה"עצם" של התורה והעבודה, שעל ידו היא מתאחדת עם הקב"ה עצמו. המעלה שבגן עדן מתבטאת רק בכך ששם היא קולטת את ה"זיו" בהשגה אמיתית, היא משיגה שם את מהותו של הזיו - והשגת המהות של אלקות, גורמת תענוג נפלא. זהו פירוש מאמר חכמינו ז"ל: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה" - כולל, קורת הרוח מהתורה והעבודה בעולם הזה - שכן, קורת הרוח והתענוג האמיתי קיים ב"גן עדן" דוקא, שם הנשמה משיגה ומבינה אלקות בהשגת המהות. אחרי שרבנו הזקן הסביר, ש"עולם הבריאה" הוא מקום הנשמות שעבודתן היא מתוך אהבה ויראה שכליות, ו"עולם היצירה" - מקום הנשמות שעבודתן היא מתוך אהבה ויראה טבעיות - הוא ממשיך להסביר ש"עולם האצילות" הוא מקום הנשמות של צדיקים גדולים שעבודתם למעלה גם מאהבה ויראה שכליות. עבודתם של אותם צדיקים היא בבחינת "מרכבה", שכל עניניהם היו בתכלית הביטול להקב"ה, ולא היה קיים בהם רצון אחר כלל, כי אם מה שהוא רצון העליון בלבד.