כי מי שדעתו יפה לדעת את ה' ולהתבונן בגדולתו יתברך, ולהוליד מבינתו יראה עלאה במחו ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו, -

בו משכן הנפש האלקית ואהבתה הגלויה להקב''ה, להיות נפשו צמאה לה', לדבקה בו על ידי קיום התורה והמצות, שהן -

התורה והמצוות, המשכת והארת אור-אין-סוף ברוך-הוא על נפשו - לדבקה בו, -

כלומר: כוונתו לרצות להתדבק בהקב"ה, על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, באה מכך, שהתבונן תחילה בגדלות ה'. התבוננות זו יצרה בו יראה ואהבה - צמאון להיות דבוק בהקב"ה; ומכיוון שהדרך להתדבקות בה' היא רק על ידי לימוד תורה וקיום מצוות - לכן הוא רוצה ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך כוונה להתדבק עם הקב"ה, ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצות, וכן בכוונה זו מתפלל ומברך - הרי כוונה זו, על דרך משל, כמו נשמת המדבר, שהוא -

ה''מדבר'', בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר. -

כך גם ה"כוונה" שלו, להיות דבוק בהקב"ה - באה מדעתו ובחירתו. שכן, הרי בשכלו הוא יצר בנפשו את הרצון והתשוקה להיות דבוק בהקב"ה. ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן בגדולת אין-סוף ברוך-הוא, להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו, -

מי שאינו מסוגל להוליד אהבה לה' בלבו כתוצאה מהתבוננות בגדולתו, יתברך, שכן דעתו קצרה לשם כך; וכן -

אין הוא יכול ליצור את היראה במוחו ופחד ה' בלבו, -

כי, שכלו קצר מדי לעורר על ידי התבוננותו, רגשי אהבה ופחד בלבו (ויראה במוחו) - כיצד, איפוא, אדם כזה מקיים תורה ומצוות, הרי, שלימות קיומה של מצות-עשה, היא דוקא על ידי אהבת ה', ושלימות ההישמרות מלעבור על מצות-לא-תעשה, באה על ידי יראת ה'? - מסביר רבנו הזקן, שקיומו תורה ומצוות בא לאדם כזה מהאהבה המסותרת שבלב כל אחד מישראל להקב"ה. אהבה מסותרת זו, כוללת בקרבה גם יראה (כפי שלמדנו בפרק י"ח ובפרק י"ט). כלומר: הוא מקיים תורה ומצוות, על ידי שהוא מעורר בתוכו את האהבה המסותרת. ולמרות שאין הוא יכול להביא את האהבה המסותרת ולהפכה לאהבה גלויה בלבו - היא, אבל, מתגלה במוחו, ופירוש הדבר שבמוחו קיים רצון גלוי להתדבק בהקב"ה. דבר זה מביא אותו ללמוד תורה ולקיים מצוות, כדי שתהיה לו, על ידי כך, דביקות בהקב"ה. ומכיוון שרצון זה וכוונה זו אינם באים אצלו משכלו והתבוננותו, כי אם על ידי התעוררות האהבה הטבעית (המסותרת) שבנשמתו - הרי זה, משום כך, למשל, כנשמת בעל חי, שאינו בעל שכל, ואהבתו ויראתו הן טבעיות (ולא "נולדות" משכלו) - זהו משמעות הדברים שזה עתה למדנו - שמי שדעתו קצרה להוליד בתוכו, על ידי התבוננותו, אהבה "בהתגלות לבו" ו"יראה במוחו ופחד ה' בלבו" - רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המסתרת בלבו, ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגלוי במוחו על כל פנים, -

אם אין בכוחו להביא להרגשת אהבה גלויה להקב''ה בלבו, הרי, על כל פנים, במוחו הוא מגלה אהבה זו, שיהיה רצונו שבמוחו ותעלומות לבו מסכים ומתרצה ברצוי גמור באמת לאמתו, למסר נפשו בפעל ממש על יחוד ה', -

כלומר, מבחינת ההנחה שלו במוחו, וכן מן הבחינה של תעלומות לבו, של האהבה המסותרת שבלב, נוצר רצון כן ואמיתי למסור נפשו על יחוד ה'. וזאת - כדי לדבקה בו נפשו האלהית ולבושיה, -

מחשבה, דיבור ומעשה, ולכללן ביחודו ואחדותו, שהוא רצון העליון המלבש בתלמוד תורה ובקיום המצות, -

כי על ידי לימוד תורה וקיום מצוות - מתאחדים הנפש האלקית ולבושיה עם הקב''ה, כנזכר לעיל; -

שהיות ורצון הנשמה הוא להיות דבוק בהקב''ה, ולא להיות נפרד ממנו, הרי בשעה שמעוררים ומגלים את האהבה המסותרת, היא מביאה ללימוד התורה ולקיום המצוות, כדי לבצע את רצונו, להיות דבוק בהקב''ה; וגם היראה -

הנדרשת כדי להישמר מלעבור על מצות-לא-תעשה, כלולה בה, -

באהבה מסותרת זו, לקבל -

על עצמו, עול מלכותו שלא למרד בו חס ושלום; -

על ידי עבירה של מצות-לא-תעשה; ובכונה זו -

הבאה מהאהבה והיראה הטבעיות שבנשמת כל יהודי, הוא סור מרע -

הוא שומר עצמו מלעבור עבירה, ועושה טוב,

- בקיום מצות עשה, ולומד ומתפלל ומברך בפרוש המלות לבדו, בלא דחילו ורחימו -

בלי שתהיה לו יראה ואהבה, בהתגלות לבו ומוחו -

שכן, אם היו לו יראה ואהבה בלבו ובמוחו, היו אז לימודו ותפילתו לא רק בפירוש המלות, כי אם גם בהרגש החיות של אהבה ויראה - הרי כונה זו -

שיש לו בשעת לימוד התורה וקיום המצוות, כדי להתדבק בהקב''ה, שרצון זה וכוונה זו אינם באים אצלו, כאמור, מתוך אהבה ויראה שמצד השכל וההתבוננות, כי אם מן האהבה המסותרת, הרי זה על דרך משל כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה, וכל מדותיו, -

של הבעל חי, שהן יראתו מדברים המזיקים אותו ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו, הן -

המדות הללו, רק טבעיים אצלו -

אצל בעל חי, ולא -

ואינן באות מבינתו ודעתו; וכן הן על דרך משל היראה והאהבה הטבעיות המסתרות בלב כל ישראל, -

גם הן אינן ''תוצר'' של שכל ובחירה, אלא קיימות באופן טבעי בנשמתו של כל אחד מישראל, כי הן ירושה לנו מאבותינו, וכמו טבע בנפשותינו, כנזכר לעיל: -

בפרק י"ח, שהאבות הורישו לכל אחד מילדיהם ("עד עולם") - נשמה של קדושה, ובאותה נשמה ישנה האהבה (המסותרת והכוללת בתוכה גם יראה) להקב"ה. ומכיוון שאהבה זו אינה שכלית, כי אם טבעית, לכן היא נמשלת לנשמה של בעל חי. הרי, שב גוף המצוות, ישנן שתי מדריגות: מצוות מעשיות ומצוות שבדיבור ומחשבה, המשולות לדומם ולצומח; ובכוונת המצוות גם כן שני ענינים: חי ומדבר. הכוונה הבאה מן השכל וההתבוננות היא כמו נשמתו של "מדבר", שהוא בעל שכל ובחירה, והכוונה הבאה מן האהבה המסותרת (ובה כלולה גם יראה) - היא, על דרך משל, כמו נשמתו של בעל חי.