פרק מ. בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן, שעליית התורה והמצוות, שיהודי לומד ומקיים, תלויה בכוונה וברצון המביאים ללימוד תורה ולקיום מצוות: אם כוונתו ורצונו הם באהבה ויראה הבאות מתוך הבנתו העמוקה בגדלות ה' - עולות אז תורתו ומצוותיו בעשר ספירות "עולם הבריאה", שהוא עולם ההשגה; אך, אם הן אהבה ויראה טבעיות - עולות התורה והמצוות בעשר ספירות "עולם היצירה", שהוא עולם המדות.

ברם, אם בלימודו תורה ובקיומו מצוות, חסר ה"לשמה" של אהבה ויראה, גם אם אינו "שלא לשמה" ממש (בגלל פניה עצמית), אלא מתוך "מצות אנשים מלומדה", מפני שהוא רגיל מקטנותו ללמוד תורה ולקיים מצוות - אין בכוח לימוד התורה וקיום המצוות שלו, לעלות "קדם ה"', (לפני ה'). ואילו - הסביר רבנו הזקן - כשהוא חוזר ולומד אותה תורה "לשמה" - מצטרף הלימוד הקודם שהיה חסר בו ה"לשמה", ללימוד "לשמה" הנוכחי, וגם הוא עולה למעלה יחד עם הלימוד הנוכחי שלמד "לשמה".

אך, כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה -

שלא חזר ולמד "לשמה" את מה שלמד קודם מצד "מצות אנשים מלומדה", וחסר ה"לשמה" באותו לימוד, אין לימודו עולה אפלו בי' ספירות המאירות בעולם היצירה והעשיה, -

לא זו בלבד שאין לימודו עולה בעשר ספירות "עולם הבריאה", אלא גם אינו עולה בעשר ספירות "עולם היצירה" וגם לא בעשר ספירות "עולם העשיה", כי הספירות הן בחינות אלהות, ובהן -

בספירות, מתלבש ומתיחד אור-אין-סוף ברוך-הוא ממש, -

ובאם לימודו היה עולה בעשר הספירות, היה זה אומר שלימודו עולה באור אין סוף ברוך הוא, ובלא דחילו ורחימו -

בלי יראה ואהבה, לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה', -

אין בכוח לימודו לעלות ולעמוד ''קדם ה''', לפני אור אין סוף ברוך הוא, כמו שכתוב בתקונים, -

ב''תיקוני זוהר''. רק לימודו עולה להיכלות ומדורין שהן חיצוניות העולמות -

ה"ספירות" הן הפנימיות והאלקות של העולמות, ואילו ה"היכלות" וה"מדורין" הם חיצוניות העולמות - ענין של "עולם" ולא ענין של "אלקות", שבהן -

ב''היכלות'' וב''מדורין'', עומדים המלאכים; וכמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער הנבואה פרק ב, שמהתורה שלא בכונה נבראים מלאכים בעולם היצירה, ומהמצות בלי כונה נבראים מלאכים בעולם העשיה, -

ומכיוון שגם מהתורה והמצוות בלי כוונה, נבראים מלאכים, משמעות הדבר, שאין התורה והמצוות נכללות ב"ספירות" שהן אלקות, כי אם הן ענין שמקומו בחיצוניות העולמות. המלים "שלא בכוונה" ב"שער הנבואה" האמור, אין משמען שלא היתה לו כל כוונה ומחשבה כלל ורק הסתפק בעצם אמירת המלים ועשיית המצוות, שכן - וכל המלאכים הם בעלי חמר וצורה. -

דבר המורה, שהדבר שממנו נבראו (הלימוד או המצוה), היה לו נוסף ל"חומר" (עצם הדיבור והעשיה), גם "צורה" (– פירוש המלות, המודעות לעשיית המצוה וכיוצא בזה) - אלא שחסר ה"לשמה". שכן, מ"חומר" המצוה, נברא ה"חומר" של מלאך, ומ"צורת" המצוה, - צורת המלאך; והעובדה שב"עולם היצירה" או ב"עולם העשיה", נברא מלאך בעל חומר וצורה, מראה, שלמצוה או ללימוד התורה אודותם מדבר רבי חיים וויטאל, יש גם חומר וגם צורה, ומה שנקרא "שלא בכוונה", הוא רק מפני שחסר בהן ה"לשמה" ; ובכל זאת עולות תורה זו ומצוות אלו ב"חיצוניות העולמות" בלבד - דרגת המלאכים, ולא בספירות - "פנימיות העולמות". האמור לעיל מתייחס כאמור לתורה ולמצוות שחסר בהן הכוונה "לשמה", אך אין הן נלמדות ונעשות במפורש " שלא לשמה". אבל תורה -

שנלמדה, שלא לשמה ממש, -

אלא לשם דבר אחר, כגון -

שהוא לומד כדי להיות תלמיד חכם וכהאי גונא וכדומה, אינה עולה -

תורה זו, כלל למעלה -

היא אינה עולה אפלו להיכלות ומדור המלאכים דקדושה, -

כי הרי חיצוניות העולמות היא ענין של קדושה. אלא נשארת למטה בעולם הזה הגשמי שהוא מדור הקלפות; במקום זה נשארת התורה שנלמדה מתוך פניה, כי, עצם הפניה באה מצד הקליפה. הגהה *(כמו שכתוב בזהר חלק ג דף לא עמוד ב ודף קכא עמוד ב, עין שם: ההיא מלה סלקא ובקעא רקיעין כו' -

אותה מלה עולה ו''בוקעת רקיעים'' ואתער מה דאתער -

ומתעורר מה שמתעורר: אי טב טב כו', -

אם המלה היא טובה (דיבור של תורה וכדומה) - מתעורר טוב כו', עין שם; ודף קה עמוד א: מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק כו'; -

מדיבור של תורה מתהווה קול שעולה למעלה, ודף קסח עמוד ב: קלין דאורייתא וצלותא סלקין לעילא ובקעין רקיעין כו' -

קולות התורה והתפילה עולים למעלה ו''בוקעים רקיעים''): מכל הדברים האמורים שב''זוהר'' אנו רואים, שדיבורי התורה עולים למעלה ו''בוקעים רקיעים''. וכמו שכתוב בזהר על פסוק: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" -

על פסוק זה אומרים חכמינו ז"ל, שרק ב"עמל" ש תחת השמש, אין לאדם יתרון, ואילו ב"עמל תורה" יש לאדם יתרון, כי תורה איננה תחת השמש, כי אם למעלה מהשמש - ואילו ב"זהר" נאמר על פסוק זה: דאפלו עמלא דאוריתא, אי עביד בגין יקריה כו'. -

שאפילו עמל תורה, אם הוא נעשה בשביל כבוד, הוא גם כן עמל ש"תחת השמש", וגם עליו נאמר "מה יתרון". וזה שאמרו: -

חכמינו ז''ל: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", פרוש שלא נשאר למטה בעולם הזה. -

כלומר: לימודו היה "לשמה" והתורה שלמד עלתה למעלה; ואילו כשהלימוד הוא "שלא לשמה" - נשארת אז התורה למטה בעולם הזה. על כל פנים, למדנו שאם הלימוד הוא מצד "מצות אנשים מלומדה", למרות שאין הלימוד לשם פניה, אלא שחסר בו ה"לשמה" של אהבה ויראה - אין אותו לימוד עולה למעלה בספירות העליונות. מדוע, באמת, אין תורה זו עולה למעלה? - התורה והקב"ה הם הרי דבר אחד לגמרי, שהרי התורה היא רצונו של הקב"ה, והרצון העליון הרי הוא למעלה מהספירות העליונות, מדוע, איפוא, על התורה להזדקק ל"כוונה" כדי להתעלות על ידה בספירות שבעולמות ה"יצירה" וה"בריאה"? אמנם, הספירות הן אלקות, אבל התורה היא הרי רצון העליון שהוא למעלה מהספירות?! ובלשון ה"תניא":