כי בגוף הגשמי -
וב"עצם" חי, והדומם ממש כאבנים ועפר -
שלא נראות בהם חיות ורוחניות, גם של צמיחה מקטן לגדול - הנה בהם ההארה היא בבחינת צמצום גדול אשר אין כמוהו, והחיות שבו -
בגוף ובדומם, שגם בו ישנה חיות, היא מועטת כל כך, עד שאין בו אפלו כח הצומח, ובצומח - ההארה אינה בצמצום גדול כל כך. -
שכן, בצומח נראית על כל פנים תנועה מסויימת של חיות, בכך שהוא גדל מקטן לגדול, ואין הוא חומר סתמי כמו דומם. ודרך כלל נחלקות -
כל הנבראים של העולם הזה, לארבע מדרגות: דומם, צומח, חי, מדבר -
"דומם" - דברים שאין בהם חיים ולא כוח לצמוח ולנבוט, "צומח" - כל דבר שצומח ונובט, "חי" - ברואים חיים, "מדבר" - המציין את האדם שיש בו שכל, והן: כנגד ד' אותיות שם הוי"ה ברוך-הוא, שממנו מושפעים. -
כל ארבעת סוגי הנבראים, מקבלים השפעתם וחיותם מארבע אותיות שם הוי' ברוך הוא, כל סוג מאות אחרת. וכמו שאין ערך ודמיון ההארה והמשכת החיות שבדומם וצומח, לההארה והמשכת החיות המלבשת בחי ומדבר, -
וכשם שאינה דומה ההארה שבכל אחד מן הסוגים האלה זו לזו, אף שבכולן -
בכל ארבעת הסוגים האמורים, אור אחד שוה -
וההשוואה מתבטאת, בבחינת הסתר פנים, -
שפנימיות האור מוסתרת בכולם, ומלבש בלבוש אחד בכלן שהוא לבוש נוגה -
ובכל זאת, אין ההארה והמשכת החיות שבדומם וצומח, שווה לההארה ולהמשכת האור שבחי ומדבר, שכן, בחי ובמדבר רואים במוחש שהם חיים, רק שלא ניכר שהחיות היא אלקות, כפי שלמדנו לעיל בפירוט, וכשם שהחיות וההארה האלקית שבדומם ובצומח אין להן ערך ודמיון כלל לחיות ולההארה האלקית שבחי ובמדבר - כך אין ערך ודמיון כלל בין הארת והמשכת אור-אין-סוף ברוך-הוא, שהוא פנימיות רצונו יתברך בלי הסתר פנים ולבוש כלל, המאירה ומלבשת במצות מעשיות ממש, וכן במצות התלויות בדבור ובטוי שפתים בלי כונה, שהוא -
הדיבור, נחשב כמעשה ממש כנזכר לעיל, -
הארה והמשכה זו, מפנימיות רצון העליון, הנמשכת במצוות המעשיות ובמצוות שבדיבור, כשהן נעשות בלי כוונה, אין להן ערך ודמיון כלל, לגבי ההארה והמשכת אור-אין-סוף ברוך-הוא המאירה ומלבשת בכונת המצות מעשיות, שהאדם מתכון בעשיתן כדי לדבקה בו יתברך על ידי קיום רצונו, שהוא ורצונו אחד. וכן בכונת התפלה וקריאת שמע וברכותיה ושאר ברכות, שבכונתו בהן - מדבק מחשבתו ושכלו בו יתברך. -
שזו המשמעות של הרעיון שהמעשה (והדיבור) נחשב לגוף ואילו הכוונה לנשמה - שההבדל הוא במדת ההארה שבהם.