וזהו שאמר הכתוב: "וישק יעקב לרחל, וישא את קולו ויבך", כי רחל היא כנסת ישראל, מקור כל הנשמות, -

''מלכות דאצילות'', מקור כל הנשמות, נקראת בשם ''רחל'', ויעקב במדתו העליונה, שהיא מדת הרחמים שבאצילות, הוא המעורר רחמים רבים עליה, -

יעקב, שהוא מדת הרחמים ד''אצילות'', מעורר רחמים רבים על רחל – מקור נשמות ישראל. "וישא את קולו" -

למעלה למקור הרחמים העליונים, -

הרחמים של י''ג מדות הרחמים, שהם למעלה בהרבה ממדת הרחמים ד''אצילות'', שכן, מדת הרחמים ד''אצילות'', היא מדת רחמים של עולם, והרי היא מוגבלת, ואילו, י''ג מדות הרחמים הן למעלה מ''עולם'' ואינן מוגבלות: והם מקור הרחמים, גם של הרחמים של ''עולם האצילות'', הנקרא "אב הרחמים" ומקורם, -

מדת הרחמים של ''עולם האצילות'' נקראת ''אב הרחמן'', האב שהוא רחמן, ומדת הרחמים של י''ג מדות הרחמים נקראת ''אב הרחמים'' – האב ומקור הרחמים (שלכן בזמן של עת רצון מיוחד, אומרים ''אב הרחמים'', ולא ''אב הרחמן''). – זהו פירוש הפסוק: "וישא יעקב וגו'" – יעקב מעלה את מדתו, הרחמים של ''עולם האצילות'', לרחמים של י''ג מדות הרחמים, "ויבך" – יעקב בכה, כדי לעורר ולהמשיך משם

– מהרחמים העליונים הבלתי מוגבלים, רחמים רבים על כל הנשמות ועל מקור כנסת ישראל, להעלותן מגלותן, וליחדן ביחוד העליון אור-אין-סוף ברוך- הוא, בבחינת נשיקין, שהיא – בחינת ''נשיקין'', אתדבקות רוחא ברוחא, -

דבקות רוח ברוח, כמו שכתוב: "ישקני מנשיקות פיהו", -

כנסת ישראל מבקשת מהקב''ה, שה''יחוד'' של בני ישראל עם הקב''ה יהיה באופן של ''נשיקין''. ב''נשיקות פיהו'' (מפה לפה) ישנה לא רק הדביקות החיצונית שמפה לפה, אלא גם דביקות של ''רוחא'' (רוח), של הבל הפה של אחד בהבל הפה של זולתו. – כך הדבר גם ביחוד של ''נשיקין'' בין נשמה להקב''ה, על ידי תורה ומצוות - דהינו, התקשרות דבור האדם ב"דבר ה' - זו הלכה", -

שזהו דיבורו של הקב''ה, וזהו כמו הדביקות של ''נשיקין מפה לפה'', וכן – אותו דבר גם בהתאחדות מחשבה – של האדם, במחשבה, -

של הקב''ה, על ידי ההרהור בתורה, וכן גם ומעשה – של האדם במעשה, -

של הקב''ה, שהוא מעשה המצות, -

על ידי עשיית מצוות, מתאחדים המעשה של יהודי בבחינת המעשה שלמעלה. ובפרט מעשה הצדקה וחסד, -

שעל ידי שיהודי נותן צדקה ועושה חסד, נעשית התאחדות מיוחדת בין המעשה שלו לבין בחינת המעשה של הקב''ה. דחסד דרועא ימינא, -

שכן, מדת החסד היא כביכול למעלה ''הזרוע הימנית'', והחסד של האדם – כלי ל''דרועא ימינא'' של הקב''ה. והוא בחינת חבוק ממש, - כמו שהדבר באדם, שאחד מביטויי האהבה שלו, הוא ''חיבוק'', האוהב מחבק את הנאהב – כך כביכול מחבק החסד שלמעלה, את היהודי שעושה צדקה וחסד, כמו שכתוב: "וימינו תחבקני", -

''יד ימינו'' של הקב''ה, שהיא בחינת ימין וחסד שלמעלה, מחבקת אותי, ועסק התורה בדיבור ומחשבת העיון -

בשכל שבתורה, הן בחינת נשיקין ממש. – שכן, כאן היחוד הוא בשני האופנים: האופן שבו דיבורו של האדם מתאחד בדיבור שלמעלה, שזהו תורה (שה''יחוד'' בא על ידי הדיבור בדברי תורה); והיחוד של ''רוחא ברוחא'' (רוח ברוח) – מחשבתו ושכלו של האדם מתאחדים במחשבה ובשכל שלמעלה, על ידי הבנת שכל התורה, שהיא חכמתו ושכלו של הקב''ה, וזוהי בחינת ''נשיקין'' ממש. והנה, על ידי זה – שיהודי יעורר רחמים על נשמתו, והתעוררות רחמים זו תביא אותו ללימוד תורה ולקיום מצוות – הרי על ידי התעוררות רחמים זו - יכול לבא לבחינת "אהבה רבה" בהתגלות לבו, -

שירגיש בלבו את האהבה הגדולה להקב''ה, כדכתיב - כמו שכתוב: "ליעקב אשר פדה את אברהם", -

משמעות פסוק זה ברוחניות נפשו של יהודי, היא: בשעה שמדתו של אברהם, מדת האהבה, היא בהעלם, וצריכים ''לפדותה'' ולגלותה – הרי יעקב, שהוא מדת הרחמים, הוא הפועל פדיה והתגלות זו, שעל ידי התעוררות רחמים – מגלים את האהבה – מדתו של אברהם, כמו שנתבאר במקום אחר: