פרק מב. בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן, שלעבודת ה' יש צורך גם ביראה; והוסיף, שביכולת כל יהודי להגיע ליראה הנדרשת ממנו בעבודת ה', לשם קיומן של מצוות העשה ומצוות הלא-תעשה, וזאת, על ידי התבוננותו שהקב''ה ''עומד'' עליו ובוחן כליות ולב, אם עובדו כראוי. על ידי התבוננות זו, ימשיך, את ענין היראה לכל הפחות, במוחו ובמחשבתו, וביראה זו יתאפשר לו ללמוד תורה ולקיים מצוות; יראה זו – אומר רבנו הזקן – נקראת בכלל ''יראה תתאה'', ומשמשת כהקדמה לתורה ולמצוות, שכדי ללמוד תורה ולקיים מצוות באופן שנקרא ''עבודה'' – נחוצה יראה זו.

והנה, במה שנתבאר לעיל בענין יראה תתאה, -

שהיא היראה הנדרשת לקיום תורה ומצוות, ואשר כל יהודי יכול להגיע אליה, על ידי התבוננותו איך הקב''ה ''עומד'' עליו וכו' - יובן היטב מה שכתוב בגמרא על פסוק: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" –

שואלת הגמרא: "אטו יראה מלתא זוטרתי היא? – וכי יראה היא דבר קטן? שהרי הפסוק אומר שזאת בלבד (''כי אם'') דורש הקב''ה מכל אחד מישראל, כאילו הוא דבר קטן וקל. והגמרא עונה: אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו'. –

הן! – לגבי משה (רבנו) נחשבת יראה זו לדבר קטן. משמעות הדברים בפשטות היא: פסוק זה הרי נאמר לבני ישראל על ידי משה רבנו, ולגבי משה – יראה היא דבר קטן. דלכאורה אינו מובן התרוץ, -

של הגמרא, שלגבי משה מהווה יראה דבר קטן, דהא "שאל מעמך" כתיב. –

שהרי כתוב ''שואל מעמך – מ כל אחד מישראל, ולגבי בני ישראל בכלל, אין ה''יראה'' דבר קטן וקל כזה. במה, איפוא, מתרצת הגמרא את השאלה בקבעה שלגבי משה זה דבר קל? – בתשובה יסביר רבנו הזקן להלן, שבמלים ''לגבי משה'' אין הגמרא מתכוונת שלגבי משה בלבד יראה היא דבר קל, אלא, לגבי ה''משה'' שבכל אחד מישראל – מה שמשה רבנו נותן כוח ודעת לכל אחד מישראל, שיוכל לקשר את דעתו באלקות – ולגבי בחינת ''משה'' זו, שב כל אחד מישראל, יראה היא אכן דבר קטן; שכן, כשיהודי משתמש בכוח זה של משה הנמצא בקרבו, כלומר, כשהוא מקשר את ה''דעת'' שלו באלקות, מהווה אז ''יראה'', דבר קטן, ועל ידי כך קל להגיע ל''יראה''. לכן אומרת הגמרא ''לגבי משה'', למרות שהפסוק אומר ''שואל מעמך'' – ממך, כי כאן מדובר אודות ה''משה'' שישנו ''עמך'', בכל אחד מישראל. ובלשון התניא; אלא הענין הוא, כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבנו עליו השלום, כי הוא –

משה רבנו, משבעה רועים –

שכל אחד מהם מפרנס את בני ישראל בחיות ואלקות מבחינתו הוא: אברהם – מבחינת חסד ואהבה שלו, וכך הלאה, הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן -

הם, נקראים בשם "רועים", -

כמו רועה המפרנס את צאנו ובכך מכניס בהם חיות, כך מפרנסים שבעת הרועים את נשמות ישראל בחיות ואלקות. חסידים מספרים, שרבנו הזקן התעכב כאן שבועות רבים וחשב אם לכתוב ''חיות אלקות'' (בלי ו' החיבור) – שהרועים ממשיכים חיות של אלקותו, או ''חיות ואלקות'' (עם ו' החיבור), שהרועים ממשיכים חיות ואלקות, והחליט לכתוב ''חיות ואלקות''. ''חיות'' – היינו אהבת ה' ויראת ה', כי הן מכניסות חיות בקיום התורה והמצוות, ו''אלקות'' – ענין הביטול, להיות בטל אל הקב''ה. ו''שבעת הרועים'' הם הם שממשיכים ''חיות ואלקות'' לנשמות ישראל. ומשה רבנו עליו השלום הוא כללות כולם, -

משה רבנו כולל את כל הרועים, ונקרא ''רעיא מהימנא', דהינו שממשיך בחינת הדעת לכללות ישראל לידע –

שתהיה להם ידיעה והכרה, את ה', -

כלומר שהאלקות ''תיקלט'' ביהודי, שירגיש אלקות, כל אחד כפי השגת נשמתו, -

עד כמה ששכלו מבין ומשיג אלקות – ''ייקבעו'' הדברים בקרבו וירגיש אותם, ושרשה למעלה, -

ולפי רום שורש נשמתו למעלה; מי שנשמתו באה משורש עליון יותר – ''נקבעת'' אצלו אלקות בצורה טובה יותר, ואילו מי שנשמתו באה משורש נמוך יותר – ה''קביעה'' אצלו קטנה יותר, ויניקתה –

ולפי יניקת נשמתו, משורש נשמת משה רבנו עליו השלום, -

אם יניקתו משורש נשמת משה רבנו, גדולה או פחותה יותר, המשרשת –

נשמת משה רבנו, בדעת העליון שבי' ספירות דאצילות, המיחדות במאצילן ברוך-הוא, -

כמו שאומרים ביחס ל''נברא'', שהקב''ה הוא ה''בורא'' שברא את ה''נברא'', כך אומרים ביחס ל''נאצל'' (על ענין שמ''עולם האצילות'') שהקב''ה האציל אותו, כלומר, גילה והפריש אותו, שכן, ''אצילות'' פירושה: האצלה והפרשה מאור אין סוף ברוך הוא, שהוא –

הקב''ה המאציל, ודעתו אחד והוא –

הקב''ה, המדע כו'.

– היודע והידוע – כפי שנתבאר בפרק ב', ששונה הדבר בהקב''ה מאשר בבני אדם: ה''מדע'', ה''יודע'' וה''ידוע'' בבן אדם, הם שלשה דברים נפרדים – ''מדע'' – כוח-ההבנה המביא אותו להבין את הדבר; ''יודע'' – נפש האדם המבין ויודע על ידי כוח-ההבנה; ''ידוע'' – ה דבר שהוא מבין ויודע; ואילו, הקב''ה ''הוא המדע, הוא היודע ו הוא הידוע'' הוא עצמו, הוא החכמה או הדעת, הוא עצמו, הוא מי שיודע, והוא עצמו, הוא מה שהוא יודע. כך – ה''דעת'' שלמעלה, היא דבר אחד עם הקב''ה. ובבחינת דעת זו, מושרשת נשמתו של משה רבנו. ועל ידי שיהודי מקבל את ענין הדעת מנשמת משה רבנו – ''מונח'' אצלו אלקות, שיהיה באפשרותו לדעת ולהרגיש אלקות. וכשיהודי משתמש בכוח הדעת, לדעת ולהרגיש אלקות – איך הקב''ה עומד עליו ומביט במעשיו וכו' – קל לו לעורר בקרבו יראה מהקב''ה. ברם, עד כאן למדנו על מה ש כל אחד מישראל מקבל ממשה רבנו, הרועה שמפרנס וממשיך בחינת הדעת בבני ישראל. להלן יוסבר, שיש ''יתר על כן'', ענין נעלה יותר במה שמקבלים ממשה רבנו, והוא – בחכמים ובמנהיגים שבכל דור, ישנם ''ניצוצין'' – ניצוצות – מנשמת משה רבנו (''ניצוץ'' הוא הרי חלק מהשלהבת, לא הארה בלבד שאיננה חלק מהמאור. כך – שהניצוצות מנשמת משה רבנו שנמצאים בחכמי ומנהיגי הדור – הם חלק מנשמת משה רבנו) וענינם הוא ללמד את העם ''דעת'', שידעו גדולת ה', ושידיעה זו תביא אותם לעבוד את הקב''ה בלב שלם. ובלשון ה''תניא'': ועוד זאת יתר על כן, -

יותר מאשר למדנו – ישנו במה שמקבלים מנשמת משה רבנו: בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבנו עליו השלום ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור "עיני העדה", -

מנהיגי העדה. שלכן נקרא חכם בגמרא בשם משה: ''משה שפיר קאמרת'', מפני שבחכם ובגדול הדור, מלובש ניצוץ מנשמתו של משה רבנו – ולא רק בנפש החכמים מתלבשים ניצוצות ממשה רבנו, כי אם גם בגופם. ולכן אומרים חסידים שאדם אינו מסוגל לרוות את צמאונו מלהסתכל על רבי, כי גם בגופו של רבי, מלובש ניצוץ ממשה רבנו. התלבשות זו של הניצוצות – מביאה את ''חכמי הדור'' ו''עיני העדה'': ללמד דעת את העם, ולידע גדלת ה', ולעבדו בלב ונפש, -

''דעת'' זו וידיעת גדלות ה', מביאים את האדם, לעבוד את הקב''ה במלוא הלב והנשמה - כי העבודה שבלב –

אהבת ה' ויראת ה' שביהודי, היא לפי הדעת, -

בהתאם למדת הבנתו וידיעתו את גדלות ה', כמו שכתוב: "דע את אלהי אביך –

ועל ידי כך, ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה", -

כלומר: ה''עבדהו בלב שלם ונפש חפיצה'' תלוי ב''דע את אלקי אביך'', בידיעת והבנת גדלות ה', דבר זה לומדים בני ישראל מחכמי הדור, שיש בהם ניצוצות ממשה רבנו. ולעתיד –

ורק לעתיד לבוא, הוא אומר: "ולא ילמדו איש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי וגו'". – אומר הקב''ה. כל זה יהיה רק לעתיד לבוא, ואילו כיום זקוקים ל''רבי שילמד לדעת ולהבין גדלות ה', כדי להגיע על ידי כך לעבוד את הקב''ה בלב ובנשמה, באהבת ה' וביראת ה'. ענין זה מה שמקבלים ממשה רבנו על ידי חכמי הדור (הניצוצות ממשה רבנו) – הוא ענין פנימי, השפעה פנימית בעבודת ה'. אך עיקר הדעת

– המביאה לעבוד את ה' ''בלב שלם ונפש חפיצה'', אינה הידיעה לבדה, שידעו גדלת ה' מפי סופרים ומפי ספרים, -

ממה שלומדים את עניני גדלות ה' מפי החכמים והמנהיגים, הנקראים ''סופרים'', וממה שלומדים בספרים, אלא העיקר הוא להעמיק דעתו –

את ה''דעת'' העצמית שלו, ב ענינים של גדלת ה', ולתקע מחשבתו ב ענינים של גדלות ה' בחזק ואמץ הלב והמח, עד שתהא מחשבתו מקשרת בה' בקשר אמיץ וחזק, כמו שהיא

– המחשבה, מקשרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו, -

כלומר מחשבתו תהיה קשורה בה' באותה מדה שהיא קשורה בחפץ גשמי אותו הוא רואה בעיניו, שאז הוא קשור חזק באותו דבר ואינו יכול להינתק ממנו – כך צריכה מחשבתו להיות קשורה באלקות, על ידי התעמקותו בענין של גדולת ה'. כנודע שדעת הוא לשון "התקשרות", כמו –

שכתוב: "והאדם ידע וגו'".

– ''ידע'' (דעת), במובן של ''התקשרות'', כלומר: ''דעת'' משמעה, לדעת באופן של להיות מקושר; וגם בענין ה''דעת'' באלקות, לא די בידיעת אלקות בלבד – אם כי גם בכך יש משום מצוה: לדעת גדלות הבורא – אלא נדרשת ההתקשרות באלקות, על ידי התעמקות ה''דעת'' בעניני גדלות ה'.