והנה, ב' בחינות אהבות אלו, -

אהבת ''נפשי אויתיך'' – מה שיהודי אוהב את הקב''ה מתוך רגש שהקב''ה הוא חייו האמיתיים, ואהבת ''כברא דאשתדל'' – מה שיהודי אוהב את הקב''ה מתוך רגש שהקב''ה הוא אביו האמיתי, אף שהן ירשה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו, וכן היראה הכלולה בהן, -

היא גם כן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנו, שהיא לירא מלפרד חס ושלום ממקור חיינו ואבינו האמתי ברוך-הוא –

מתוך הרגש שהקב''ה הוא מקור חיינו – קיים מורא, המונע את האדם מלעשות עבירות, כדי שלא יהיה נבדל מהקב''ה, מקור חיינו, ומתוך הרגש שהקב''ה הוא אבינו האמיתי – קיים המורא, שלא לעשות עבירה, כדי שלא יכרת מהקב''ה שהוא אבינו האמיתי – הרי למרות ששתי האהבות והיראה האמורות, הן כמו ''טבע'' אצלנו - אף-על- פי-כן אינן נקראות בשם "דחילו ורחימו טבעיים", -

יראה ואהבה טבעיות, אלא כשהן במוחו ומחשבתו לבד ותעלומות לבו, -

בטרם באו לידי גילוי, ואז

– רק אז כשהן בהעלם הלב, מקומן בי' ספירות דיצירה, -

שם המקום והמדריגה, אליהן שייכות המדות הטבעיות, ולשם

– לעשר ספירות ''עולם היצירה'', הן מעלות עמהן התורה והמצות הבאות מחמתן ובסיבתן.

– כלומר: כאשר האהבות האמורות מהוות סיבה לקיום התורה והמצוות, שמכיוון שקיים במוחו ''ציור'' של אהבה – הביא הדבר לכך שיקיים את התורה והמצוות, אז גם התורה והמצוות הבאות כתוצאה מכך עולות ל''עולם היצירה'', ששם נמצאות האהבות עצמן, כאמור, אבל כשהן

– שתי האהבות, בהתגלות לבו -

שההתבוננות מעוררת בו את האהבה בהתגלות ובהרגשת הלב, נקרא

– אז, "רעותא דלבא" בזהר, -

לא אהבה טבעית, כי אם ''רצון הלב'' – דרגה נעלה של אהבה ורצון הלב, ומקומן בי' ספירות דבריאה, -

ששם מקום המדות השכליות, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצות הבאות מחמתן, -

שקיים אותן מתוך אהבה זו. טעמו של דבר, מדוע אכן הדבר כך, למרות שכאמור, הן בעצם כמו ''טבע'' בנשמתם של בני ישראל? - מפני שיציאתן מההעלם והסתר הלב אל בחינת גלוי היא על ידי הדעת ותקיעת המחשבה בחוזק והתבוננות עצומה מעומקא דלבא יתיר ותדיר

– מתוך עומק הלב במדה מרובה ותדירה באין-סוף ברוך-הוא איך הוא

– הקב''ה, חיינו ממש ואבינו האמתי ברוך הוא.

– ומכיוון שזה בא על ידי התבוננות עמוקה וחזקה כזו - ומודעת זאת

– וידוע הרי, מה שכתוב בתיקונים: כי בעולם הבריאה מקננא תמן אימא עילאה, -

שוררת ומאירה בו בחינת ''אימא עילאה'' שהוא ספירת ה''בינה'' של ''עולם האצילות'', שהיא

– בעבודת ה', ההתבוננות באור-אין- סוף חיי-החיים ברוך-הוא, וכמאמר אליהו: -

ב''פתח אליהו'' שב''תיקוני זוהר'': "בינה - לבא ובה הלב מבין".

– ''בינה'' היא לב, ובה הלב מבין. כלומר: ההתבוננות והשגת המוח מאירות בלב, הרי שההשגה וההתבוננות באור אין סוף הן ענין שיש לו שייכות ל''עולם הבריאה'', בו מאירה ספירת הבינה של ''עולם האצילות'' – ולכן מקומן של אהבות אלו – המתגלות על ידי התבוננות כזו – הוא ב''עולם הבריאה'', ולשם הן מעלות את התורה והמצוות. להלן מסביר רבנו הזקן, שלא זו בלבד שבאהבות ''נפשי אויתיך'' ו''כברא דאשתדל'' (כבן המשתדל) ישנה מעלת האהבה הבאה מתוך התבוננות, אלא יש בהן גם מעלת האהבה הבאה מלמעלה, הנקראת ''אהבה רבה'', היות שגם הן הינן כמו דבר שניתן מלמעלה, מכיוון שהן באות, כאמור, אלינו בירושה מן האבות. – לכאורה, יכול הרי יהודי, להסתפק בשני סוגי האהבות האמורות, המכילות את שתי המעלות (גם זו שבאה על ידי התבוננות, וגם זו, ''אהבה רבה'', שבאה מלמעלה) – בכל זאת, על יהודי להשתדל להגיע לאהבה הנוצרת כולה מהתבוננות בגדלות ה', וזאת בגלל הטעמים שיפורטו להלן: ולא עוד, -

לא זו בלבד שלשתי האהבות, ''נפשי אויתיך'' ו''כברא דאשתדל'', ישנה המעלה האמורה של אהבה הבאה מהתבוננות, אלא

– יתירה מזו, שב' בחינות אהבות אלו הנזכרים לעיל - הן כלולות מן בחינת "אהבה רבה", וגדולה ומעלה מ"דחילו ורחימו שכליים", -

מיראה ואהבה שכליות הבאות משכל והתבוננות בגדלות ה', אשר האהבה

– הבאה מהתבוננות, נקראת לעיל בשם "אהבת עולם".

– כלומר – לשתי האהבות האמורות ישנה המעלה של ''אהבה רבה'', שהיא למעלה מעלה מ''אהבת עולם'' – ובהתאם לפירושו של הרבי, מתבטאת המעלה בכך, שמקומה של אהבה (רבה) זו, היא ב''עולם האצילות'' שלמעלה מעלה מ''עולם הבריאה'', ששם מקומה של ''אהבת עולם''; וזוהי ההוספה ב''ולא עוד'' לגבי מה שלמדנו קודם, שאהבה זו כוללת בתוכה גם מ''אהבה רבה'' וגם מ''אהבת עולם'' – שלא זו בלבד, שמקומה של אהבה זו, היא ''בעולם הבריאה'', מחמת שהיא מתגלה על ידי התבוננות, כי אם יש בה ענין נעלה בהרבה, שמחמתו, מקומה היא ב''עולם האצילות''. – ובכל זאת, יסביר רבנו הזקן, על האדם להשתדל, להגיע לאהבה ה נוצרת מהתבוננות, מפני שאהבה כזו מצטיינת בתשוקה ובשלהבת לאלקות. ובלשון ה''תניא'':