והיינו אפילו אם אינו עוסק -

בתורה ומצוות, שלא לשמה ממש, לשום איזו פניה חס ושלום, -

כשהוא עוסק בעבודה מתוך פניה עצמית, לא זו בלבד שחסר אז ה"לשמה", אלא קיים כאן ה"היפך" מלשמה, שהרי הוא עושה זאת בגלל הפניה העצמית שלו; אלא כמו שכתוב: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה", פרוש מחמת הרגל שהרגל מקטנותו, שהרגילו ולמדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו. ואינו עוסק -

בתורה ובמצוות, לשמה ממש, כי -

לעסוק בעבודה לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו -

יראה ואהבה הטבעיים על כל פנים, להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו על כל פנים, -

אם אין בכוחו ליצור ולעורר אהבה גלויה בלבו, שהלב ירגיש את האהבה - עליו, כאמור, לעורר לכל הפחות את האהבה המסותרת, שתורגש במוחו ובהעלם לבו. גם אהבה כזו מעוררת בו רצון ונכונות ללמוד תורה ולקיים מצוות. הרי שגם התעוררותה של האהבה המסותרת, מהווה סיבה לעבודה זו, שכן, הנכונות לעסוק בעבודה זו, באה כתוצאה מהאהבה המסותרת. ברם, כשהוא אינו מעורר את האהבה המסותרת. למרות שהיא קיימת בתעלומות לבו, אין היא מהווה סיבה לעוררו לעסוק בעבודה - וממילא חסר ה"לשמה" בעבודה זו, וכל כך למה? - כי כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חברו למלאת רצונו אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו, כך אי אפשר לעשות לשמו יתברך באמת למלאת רצונו -

של הקב''ה, לבד בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל במוחו ומחשבתו ותעלומות לבו על כל פנים. -

שיזכור לפחות את האהבה במוח ויעוררה בתעלומות לבו. אך, אם גם דבר זה הוא לא עורר בתוכו - אין עבודתו נעשית כדי למלא רצון הקב"ה, למרות שאין לו שום פניה עצמית בעבודתו זו, אלא הוא עושה אותה בגלל רגילותו. וגם אהבה לבדה גם אם הוא מעורר ומגלה בתוכו אהבה להקב''ה, אך אם זו אהבה בלבד מבלי שיעורר בתוכו גם יראה, אינה נקראת בשם "עבודה", -

אם היא נעשית, בלי יראה תתאה -

יראה תחתונה, לפחות, שהיא -

היראה התחתונה, מסתרת בלב כל ישראל, -

כלומר: העבודה שהוא עושה מתוך התעוררות אהבה בלבד, בלי הרגש היראה, אינה נקראת בשם עבודה ; אמנם יש כאן ה"לשמה", שהרי הוא עושה זאת מתוך אהבת ה', ובכל זאת אין היא יכולה להיחשב ל"עבודה". שכן, עבודה משמעה - כעבד המשרת את אדונו, שעבודתו באה בעיקר מתוך יראתו את אדונו ; שלא כמו בן שממלא רצון אביו בעיקר מתוך אהבתו אליו. ומכיון שחסרה היראה - אין זה נחשב ל"עבודה" כמו שיתבאר לקמן. -

בפרק מ''א.