ועוד זאת –

דבר נוסף, יזכור, כי כמו שבמלך בשר ודם עיקר היראה –

מפני המלך, היא –

באה מפנימיותו וחיותו –

של המלך, ולא מגופו, שהרי כשישן –

המלך, אין שום יראה ממנו, -

למרות שגופו הוא אותו גוף שיש למלך בשעה שהוא ער, אלא, מפני שהיראה היא מפנימיותו וחיותו של המלך, ובשעה שהוא ישן, פנימיותו וחיותו הן בהעלם – לכן, לא קיימת אז היראה מפניו. מכך מובן – שעיקר היראה מהמלך – כשהוא ער – בא מפנימיותו וחיותו. והנה פנימיותו וחיותו –

של המלך, אין נראה לעיני בשר, רק בעיני השכל –

השכל יודע ומבין שבגוף זה ישנן פנימיותו וחיותו של המלך, על ידי ראיית עיני בשר בגופו ולבושיו, -

של המלך, שיודע שחיותו מלבש בתוכם, -

בראותו בעיניו הגשמיות את גופו ולבושיו של המלך, רואות עיני שכלו את פנימיותו וחיותו של המלך – וזה מעורר את היראה מראיית המלך. ואם כן –

הרי שגם בנמשל, לא רק שהמלך, הקב''ה, רואה אותו, וזה פועל בו את היראה מהקב''ה, אלא גם, ככה ממש יש לו לירא את ה', על ידי ראית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם, אשר אור אין-סוף ברוך-הוא מלבש בהם להחיותם.

– ועל יד ראיית העולם וברואיו בעינים גשמיות, יש בידי עיני-השכל של יהודי לראות את החיות האלקית המחיה אותם – ודבר זה יעורר בו את רגש היראה, באותה מדה שפועלת עליו ראיית המלך. הגהה *: בהגהה הבאה, מסביר רבנו הזקן, שעל ידי ראיית השמים והארץ וכו', רואים לא רק שישנה בהם חיות אלקית המחיה אותם, אלא אפשר גם לראות איך שהעולם ונבראיו בטלים לחיות האלקית, שבמהלך ''צבא השמים'' ממזרח למערב, מתבטאת השתחוואתם וביטולם להקב''ה, כי השכינה היא במערב. (וגם נראה בראית העין, שהם בטלים לאורו יתברך –

כיצד ובמה זה נראה? בהשתחואתם כל יום כלפי מערב בשקיעתם, -

שהם שוקעים בצד מערב, כמאמר רז"ל על פסוק: "וצבא השמים לך משתחוים" - שהשכינה במערב, ונמצא –

יוצא הרי, יתירה מזו, שלא רק בשעת שקיעתם הם בטלים, אלא, הילוכם כל היום כלפי מערב הוא דרך השתחוואה וביטול.

– שכן, כפי שהדבר מובא הרי כפי קביעותם של השמש, הירח והכוכבים, כל אחד באופנו, היה צריך להיות הילוכם ממערב למזרח, והילוכם כל היום ממזרח למערב, ושקיעתם בערב במערב – הרי זה להיפך מטבעם, אלא – דבר זה נובע ממה שהשכינה במערב. – שכן, בקביעותן של ארבע הרוחות, בשורשן בספירות העליונות, - מערב הוא ב''מלכות'', שהיא ''שכינה'' – מקור חיותם של הנבראים – ומכיון שנפשו של כל אחד מהנבראים האמורים, בטלה למקורה – הרי זה מתבטא בגופו, בהילוכו לצד מערב, בו נמצאת השכינה. הרי, שגם ראייתה של העין האנושית, רואה את ביטולם של הנבראים לחיות האלקית. והנה, גם מי שלא ראה את המלך מעולם, ואינו מכירו כלל, אף על פי כן כשנכנס לחצר המלך –

[''ששם אינו המקום בו עומד המלך בגילוי לגמרי, שם לא מקום כסא המלך וכו' (בנמשל – עולם הזה שצ''ל ראיות שיכריחו השתחואה וביטול למלך) – הערת כ''ק רבינו], ורואה שרים רבים ונכבדים משתחוים לאיש אחד – ''בחיצוניותו – הנכנס אין רואה חילוק'' – הערת כ''ק רבינו, תיפול עליו אימה ופחד -

כך גם ראיית הנבראים הגדולים – צבא השמים – בעמדם בביטול לפני הקב''ה – יש בכוח ראיה זו לעורר יראה ופחד מהקב''ה. למדנו הרי בפרקנו, שכשם שהדבר במשל של מלך בשר ודם, כך הדבר גם בנמשל, שעל ידי הראיה בעיני בשר את הנבראים, יודעים שנמצא בהם החיות האלקית המחיה אותם, ודבר זה מביא ליראה מהקב''ה. ברם, לכאורה אפשר לשאול: כשמסתכלים על גופו של מלך בשר ודם, רואים בבירור שזהו גופו של המלך, ועל ידי כך רואה עין-השכל את החיות של המלך, ואילו בנבראים שבעולם, מכוסה החיות האלקית בכל כך הרבה לבושים, שיתכן הדבר שמסתכלים עליהם, ובשעת מעשה לא יודעים שהם הם הלבושים לחיות האלקית המלובשת בהם? ממשיך רבנו הזקן להסביר, שבכך על האדם להתרגל, שבשעה שהוא מסתכל על הנבראים שבעולם – יזכור מיד, שהם מהווים לבושים חיצוניים בלבד לחיות האלקית המחיה אותם, ועל ידי כך – לראות את החיות האלקית שבעולם. ובלשון ה''תניא'': ואף שהוא על ידי התלבשות בלבושים רבים –

החיות האלקית המחיה את הנבראים, מלובשת בלבושים רבים המכסים עליה, וכשמסתכלים על הנבראים, לא רואים שאלה הם לבושים של החיות האלקית - הרי אין הבדל והפרש כלל ביראת מלך בשר ודם, בין שהוא ערום, ובין שהוא לבוש לבוש אחד, ובין שהוא לבוש בלבושים רבים. אין זה משנה במדת היראה שמפניו, שכן, העיקר הוא הידיעה שהמלך נמצא כאן, ידיעה זו מעוררת את היראה. כך גם בעניננו, כשיתרגל האדם בכך, שבהסתכלותו על נבראי העולם, יזכור שהם מהווים הלבושים לחיות האלקית – זה יעורר בו את היראה. אלא העיקר הוא ההרגל, להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד, להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד, אשר כל מה שרואה בעיניו, השמים והארץ ומלאה, הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקדוש-ברוך-הוא, ועל ידי זה יזכר תמיד על פנימיותם וחיותם. –

של נבראים אלה, שהן אלקות – וזה יעורר בו יראה מהקב''ה. הערת כ''ק רבינו: ''ולכאורה קשה שבפרק ל''ג נתבאר שהתבוננות זו היא ענין האמונה וכן בפרק זה עצמו (ס, ב.): ישראל מאמינים כו' – ואיזה קישור להבנה ואמונה, וה''ה אדרבה שוללים זה את זה (כשמבין אין צורך באמונה כו') – ומתרץ: 'וזה נכלל'...'' וזה נכלל גם כן בלשון "אמונה", שהוא –

המלה אמונה, לשון "רגילות", שמרגיל האדם את עצמו, כמו אומן המאמן ידיו וכו'. – הערת כ''ק רבינו: ''שיודע אותה בנפשו, יש לו כשרון זה, אלא שצריך לאמן ידיו, שיבוא בפועל במעשה (בציור, עשיית כלים וכו')". הרי, שגם בנמשל ישנם שני הענינים: המלך, הקב''ה, רואה אותו, וגם הוא רואה את המלך כביכול, שעל ידי הסתכלותו בנבראים, הוא רואה ויודע את החיות האלקית המחיה אותם. הערת כ''ק רבינו: ''הנ''ל מועיל רק שתהי' היראה כמדת ההתבוננות שלו וכמדה שהשכל שלו ''מושל'' בו ומנהיגו. ועוד: ענין ההתבוננות בשכל – הרי לא תמיד יכול כל אחד להיות בדרגה של התבוננות שכלית וכו' (ראה נז, א: שגם במוחו ומח' אינו מרגיש שום יראה ובושה) – ואילו יראת ה' צריכה הרי להיות תמיד, ולכן ממשיך רבנו הזקן ומסביר 'וגם להיות'...''

וגם להיות לזכרון תמיד –

גם בלי התבוננות בתחילה, אלא מצד האמונה הטהורה, יש לזכור את לשון חז"ל "קבלת עול מלכות שמים", שהוא כענין "שום תשים עליך מלך", -

כך צריך כל אדם מישראל לשים על עצמו את הקב''ה למלך, לקבל על עצמו עול מלכותו של הקב''ה, כמו שנתבאר במקום אחר וכו', -

וזה מה שרבנו הזקן אומר בתחילת פרק מ''א, ש''אף שלא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו'', כפי שאכן באה יראה זו בהתגלות מצד השכל וההתבוננות – ''ישים'' את הקב''ה למלך על עצמו, ויקבל על עצמו עול מלכות שמים; ובהתאם לנאמר שם, נמצא ענין זה באמת בכל אדם מישראל, מצד טבע הנשמה שלא להמרות את מלך מלכי המלכים, ומשום כך זה יכול להיות תמיד. כי הקדוש-ברוך-הוא מניח את –

הנבראים של העולמות העליונים והתחתונים

– כלומר: אין הם תכלית הכוונה של הבריאה, ומייחד מלכותו עלינו –

בני ישראל, וכו', ואנחנו מקבלים וכו', -

על עצמנו עול מלכות שמים. וזהו ענין ההשתחוואות שבתפלת י"ח –

''שמונה עשרה'', אחר קבלת עול מלכות שמים בדיבור בקריאת שמע, -

כשאומרים ''ה' אלקינו ה' אחד'' וכו', לחזור ולקבל –

על עצמו שוב, בפועל ממש –

עול מלכות שמים, על ידי במעשה וכו', -

זהו המשמעות של ההשתחוואות – הביטול להקב''ה, המתבטא בתנועה מעשית של השתחוואה, כמו שנתבאר במקום אחר: