והנה, בהכנה זו של מסירת נפשו לה', -

שהוא מוכן, שתורתו ותפילתו תהיינה באופן של מסירת נפשו להקב''ה, כמו בשעה שיהודי נפרד מגופו, יתחיל -

לומר, ברכות השחר, "ברוך אתה כו'". -

ברכות השחר הן ראשיתה של עבודת התפילה, וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה. -

שכן, הרי צריך להיות "מבית הכנסת לבית המדרש", שמיד אחרי התפילה, עליו ללמוד שיעור בתורה - יתחיל ללמוד גם שיעור זה מתוך ההכנה והכוונה למסור את נפשו בכך להקב"ה, וכן באמצע היום, קודם שיתחיל ללמד, צריכה -

נדרשת, הכנה זו לפחות, כנודע שעיקר ההכנה -

והכוונה, לשמה לעכב -

באופן הכרחי, ואי אפשר בלעדי זאת, הוא בתחילת הלמוד בבינונים, -

שבתחילת הלימוד יכוון שלימודו יהיה ''לשמה'', וכמו בגט וספר תורה, שצריכים -

לכתוב אותם, לשמה -

הרי זה, לעכב, -

שבאם לא נכתבו בכוונה ''לשמה'' - הם לא כשרים, אך יחד עם זה - ודיו שיאמר -

הכותב, בתחלת הכתיבה "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה", -

בתחילת כתיבת ספר תורה, או -

לומר בתחילת כתיבת גט, "לשמו" -

של איש זה, ו"לשמה" -

של אשה זו כו'. -

כך גם די ל''בינוני'' לכוון, בתחילת לימודו, שהלימוד יהיה במסירה ונתינה האמורות לעיל. וכשלומד שעות הרבה רצופות - יש לו להתבונן בהכנה זו הנזכרת לעיל בכל שעה ושעה על כל פנים, -

כלומר, מדי שעה עליו להתבונן שוב באמור, כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים, והמשכת החיות -

שנמשכה מהעולמות העליונים, שבשעה שלפניה חוזרת למקורה [בסוד "רצוא ושוב" שבספר יצירה], -

שהחיות האלקית המחיה את העולם, היא באופן של "רצוא ושוב", היא נמשכת בעולם וחוזרת למקורה בעולמות העליונים, ומדי שעה בשעה שבה למקורה החיות של השעה הקודמת, והיא שבה, עם כל התורה ומעשים טובים של -

הנבראים התחתונים, -

שלמדו וקיימו באותה שעה; כי בכל שעה שולט צרוף אחד מי"ב צרופי שם הוי"ה ברוך-הוא בי"ב שעות היום, וצרופי שם אדנ"י בלילה, כנודע. -

שבשעות היום שולטים בעולם צירופי שם הוי', ובלילה - צירופי שם אדנ"י. ומכיוון שבכל שעה מאירה חיות אחרת - יש גם לחדש בכל שעה לפחות, את ההכנה והכוונה של "לשמה". להלן, מסביר רבנו הזקן, שעל אף שלימוד התורה, קיום המצוות ועבודת התפילה נעשים אצלו מתוך מסירות נפש, בהשתחררו מכל עניני הגוף והיותו מסור ונתון כל כולו בעבודה זו - תהיה כוונתו במסירות נפש זו (לא לשם החזרת הנפש למקורה, אלא) לגרום נחת רוח להקב"ה.

והנה, כל כוונתו במסירת נפשו לה' על ידי התורה והתפלה, להעלות ניצוץ אלהות שבתוכה -

שבתוך הנפש, למקורו - תהא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, -

והנחת רוח היא: כמשל שמחת המלך בבוא אליו בנו יחידו, בצאתו מן השביה ובית האסורים, כנזכר לעיל. -

בפרק ל"א, שהשבת הנפש למקורה, על ידי לימוד תורה ועבודת התפילה, היא כמשל בן מלך המשתחרר מבית הכלא ושב אל אביו המלך - דבר המביא לשמחה גדולה ביותר. שכן, מבחינת הנפש האלקית, יהודי הוא בן מלך - "בנים אתם לה' אלקיכם" - ובהיותה בגוף ובנפש הבהמית, שבויה הנפש האלקית בכלא; וכשהנפש האלקית שבה למקורה, להקב"ה, על ידי תורה ותפילה, הרי זה שובו של בן המלך (מהכלא) אל אביו המלך, דבר הגורם למלך שמחה עצומה. ואכן, זו צריכה להיות כוונתו בשעת לימודו ותפילתו - לגרום בכך שמחה ונחת רוח להקב"ה. אך, הרי למדנו, שכדי שהעבודה תהיה מתוך רצון אמיתי להביא נחת רוח להקב"ה בלבד - כמו לרצות את היחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה - על האדם להיות במדריגה גבוהה מאד של אהבת ה', מדריגה שרק צדיקים עומדים בה, כיצד, איפוא, שייך דבר זה לכל אחד מישראל, גם כשאינו בדרגה של צדיקים? - מסביר רבנו הזקן: כשהנחת רוח מבוססת על שובה של הנפש שלו למקורה (ולא כפי שלמדנו לעיל, כשהכוונה היא ליחד את המקור של נפשות כל ישראל) לא נדרשת לשם כך אהבה גדולה כל כך, כי אם די באהבה מסותרת שבכל אחד מישראל כדי לרצות לגרום להקב"ה נחת רוח כזו. ובלשון ה"תניא": והנה, כונה זו -

לגרום להקב''ה נחת רוח על ידי השבת הנפש שלו למקורה, היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי, בכל נפש מישראל, בכל עת ובכל שעה, -

והיא באה מאהבה הטבעית שהיא ירשה לנו מאבותינו. -

שלא כמו שהדבר הוא כשרוצים לגרום נחת רוח להקב"ה על ידי מקור כל נפשות ישראל להקב"ה, שרצון זה, כאמור, אינו בכל ישראל, באמת לאמיתו, כי אם ב"קצת" אמת. ואילו הרצון לגרום נחת רוח להקב"ה על ידי השבת הנפש שלו למקורה - הוא אכן באמת לאמיתו. רק -

אין להסתפק באהבה הטבעית, אלא שצריך לקבע עיתים להתבונן בגדלת ה', להשיג דחילו ורחימו שכליים, -

יראה ואהבה שכליות בגדלות ה', וכליה האי ואולי וכו', -

ועל ידי כל זאת אולי יגיע גם ליראה ואהבה שכליות, כנזכר לעיל: -

שלמרות ששוררת בקרבו אהבה מסותרת שבכוחה להביאו ללימוד תורה ולעבודת התפילה באופן של מסירות נפש - בכל זאת, עליו להשתדל להגיע ליראה ואהבה הבאות על ידי התעמקותו בגדלות ה'.