אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' -

שהנפש שלו תהיה מיוחדת וכלולה לגמרי באור ה', להיות -

הנפש ואור ה', לאחדים, בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמתו לגמרי בכל לב ובכל נפש -

ובא, מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל, לדבקה בה', ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל חס ושלום מיחודו ואחדותו יתברך בשום אפן, אפלו במסירות נפש ממש. -

האהבה המסותרת שבלב כל אחד מישראל להקב"ה, מעוררת ויוצרת את הרצון להתאחד עם הקב"ה ושלא להיות בשום אופן נפרד ונבדל מאחדות ה', גם אם זה קשור במסירת נפש ממש, ולמשל: כשכופים עליו לעבוד חלילה עבודה זרה, או אפילו רק להשתחוות בצורה חיצונית בלבד לעבודה זרה - ימסור את נפשו שלא לעשות זאת, כדי שלא להיות נכרת מאחדות ה'. ועסק התורה ומצות והתפלה הוא גם כן ענין -

של, מסירת נפש ממש, כמו בצאתה -

של הנשמה, מן הגוף במלאת -

לה, שבעים שנה, שאינה מהרהרת -

אז, בצרכי הגוף, אלא מחשבתה מיחדת ומלבשת באותיות התורה והתפלה, שהן דבר ה' ומחשבתו יתברך, והיו -

הנפש ואותיות התורה והתפילה, שהן דיבורו ומחשבתו של הקב''ה, לאחדים ממש, שזהו כל עסק הנשמות בגן עדן, כדאיתא -

כמו שכתוב, בגמרא ובזהר, -

שכל עיסוקה של הנשמה ב"גן עדן" הוא באותיות התורה והתפילה בלבד - כך הדבר גם כעת, בשעה שהוא לומד תורה ועוסק בעבודת התפילה, הרי זה גם כן מסירות נפש: הנשמה משתחררת מכל צרכי הגוף, ונתונה כל כולה באותיות התורה והתפילה, כך שגם דבר זה הוא ענין של מסירות נפש ממש, הבא מהאהבה המסותרת שבכל אחד מישראל. אלא -

ההבדל הוא, ששם -

בשעה שהנשמות נמצאות כבר ב''גן עדן'' ומתעסקות שם באותיות התורה והתפילה, הן מתענגים בהשגתם והתכללותם באור ה'. -

ואילו כאן למטה בעולם הזה, כשיהודי נתון כולו באותיות התורה והתפילה, אין הוא מרגיש בתענוג הגדול שיש לנשמה ב"גן עדן", ברם, בעצם הענין שני הזמנים שווים. וזהו שתקנו -

אנשי כנסת הגדולה, לומר בתחלת ברכות השחר קדם התפלה: "אלהי, נשמה וכו' ואתה נפחתה כו' ואתה עתיד לטלה ממני כו'", כלומר -

יהודי אומר: מאחר ש"אתה -

הקב''ה נפחתה בי ואתה עתיד לטלה ממני", לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך ליחדה באחדותך, וכמו שכתוב: "אליך, ה', נפשי אשא", -

שהנפש תתאחד עם הקב''ה; והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך -

במחשבתו של הקב''ה, ודיבורי בדבורך, באותיות התורה והתפלה, -

שיהודי חושב ומדבר בהן, מתאחדים ומתקשרים מחשבתו ודיבורו במחשבתו ודיבורו של הקב''ה, ובפרט באמירה לה' לנכח, כמו "ברוך אתה", וכהאי גונא. -

וכדומה, שפונים אל הקב''ה בברכה זו, באופן בלתי אמצעי, בלשון נוכח,