וכשעוסק שלא לשמה ממש, -

שלא זו בלבד שחסר בעבודה זו ה''לשמה'' של אהבה ויראה, אלא, שהעבודה נעשית בפירוש שלא לשמה, רק לשום איזו פניה לכבוד עצמו, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גונא -

וכדומה, אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו, והתורה -

שלמד מתוך אותה פניה, היא בבחינת גלות בתוך הקליפות לפי שעה, -

הגלות היא רק לפי שעה, עד אשר יעשה תשובה, שמביאה רפואה לעולם, שבשובו אל ה' - גם תורתו -

שלמד מתוך פניה של קליפה, שבה עמו. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לעולם יעסק אדם וכו' -

בתורה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" בודאי, שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר, כי לא ידח ממנו נדח. -

גם מי שהיה בזמן מסויים "נדח" מהקב"ה, לא ישאר נדח, אלא, סוף סוף יחזור בתשובה; ובשעה שיעשה תשובה, תחזור לקדושה גם התורה שלמד מתוך פניה - הרי שאז הוא יגיע ל"לשמה". הרי שפירוש המאמר הוא לא שמ"שלא לשמה" הוא יכול להגיע ל"לשמה", אלא שהוא בודאי יגיע ל"לשמה". "ויתירה מזו, גם מה שלא לשמה - ייעשה למצב (יעלה) כאילו נלמד מלכתחילה לשמה" - הערת כ"ק רבינו. כל האמור הוא כשהלימוד הוא ממש שלא לשמה, לשם פניה של כבוד עצמי. אך כשעושה סתם, לא לשמה ולא שלא לשמה - אין הדבר תלוי בתשובה, אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה, הרי גם מה שלמד בסתם, מתחבר ומצטרף ללמוד זה ופרחא לעילא, -

ועולה למעלה, מאחר שלא נתלבש בו עדין שום קליפה דנוגה. -

שהרי, הוא לא למד מתוך פניה עצמית (ולכן לימוד התורה הראשון שלו, לא היה בגלות בקליפת נוגה) היה חסר כאן רק ה"לשמה", לכן זה עולה כעת, כשהוא חוזר על אותו לימוד לשמה. ולכן "לעולם יעסק אדם כו'". -

בתורה, גם כאשר חסרה הכוונה לשמה, כי, מה"שלא לשמה" יגיע הלימוד עצמו ל"לשמה" (ולאו דוקא על ידי תשובה, המעלה את מה שלמדו שלא לשמה, אלא) על ידי שילמד מחדש אותו דבר ומתוך לשמה. וכן הענין בתפלה שלא בכונה, -

שאם הוא מתפלל לאחר מכן, אותה תפילה מתוך כוונה - עולה גם התפילה הקודמת שהיה חסר בה הכוונה, כמו שכתוב בזהר: באשר לתפילה, כתוב להלן ב"קונטרס אחרון", שמכיוון שכוונתו (בתפילה) היא לשמים, לכן מספיק הדבר, שבמשך כל השנה, תצטרף, מכל התפילות של כל השנה, תפילה אחת מתוך כוונה (יום אחד הוא התפלל חלק זה בכוונה; יום אחר - חלק אחר, עד שבמשך כל השנה, מצטרפת תפילה אחת שלמה בכוונה) עולות אז למעלה כל התפילות שהתפלל במשך כל השנה.