ואף שבשניהם -  בגוף ובנפש, אור אחד שוה, -  האור והחיות האלקי היוצר ומחיה את הגוף ואת הנפש, בא בהם במדה אחידה של אור, כשהאחידות מתבטאת בכך: בבחינת הסתר פנים -  שפנימיות החיות מוסתרת, ולבושים שוים, שהאור מסתתר ומתעלם ומתלבש בו, -  ההסתתרות של האור והלבושים בהם הוא מסתתר - שווים בגוף ובנפש. כי שניהם -  הגוף והנפש, הם מעולם הזה, -  ומאחר ששניהם - גם הגוף וגם הנפש - הם מן העולם הזה הרי הם שוים מבחינת הסתרת האור האלקי, שבכללותו -  בכל העולם הזה, על עניניו הגשמיים והרוחניים, מסתתר בשוה האור והחיות שמרוח פיו יתברך, בבחינת הסתר פנים וירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות ממדרגה -  עליונה, למדרגה -  תחתונה, בצמצומים רבים ועצמים, עד שנתלבש -  האור והחיות, בקליפת נגה להחיות כללות עולם הזה החמרי, -  כדי שהחיות האלקית הבאה מ"מלכות דאצילות", הנקראת "רוח פיו יתברך", תהיה במדריגה של להחיות את העולם הזה החומרי - היה עליה לרדת בהשתלשלות העולמות. (מ"בריאה" ל"יצירה", מ"יצירה" ל"עשיה"), ובכל המדריגות שבכל עולם ועולם, והיה עליה לעבור דרך צמצומים רבים, הממעטים ומצמצמים את האור. ברם, גם כל המדריגות והצמצומים הרבים האלה, לא היו מספיקים ליצירת דבר של "יש" ו"מציאות", שכן, לאחר כל הצמצומים הרבים האלה, היה האור נשאר במדריגה כזו, שמציאות גשמית לא היתה יכולה להיווצר ממנו כי אם רק מציאות רוחנית, וכדי שיווצרו ממנו ענינים גשמיים של העולם הזה, היה על האור לעבור גם צמצומים מהפכניים, עד לידי שינוי מוחלט של מהות האור. ולאחר כל הצמצומים והירידות התלבש האור בקליפת נוגה, כדי שלא ייראה כלל שהחיות באה מאלקות, וכך לתת את האפשרות והברירה שהדבר יוכל להיות מנוצל לקדושה ולדבר מצוה, או ח"ו להיפך, לעשות בו עבירה, שהיא היפך הקדושה, שהרי זה ענינה של קליפת נוגה, כפי שלמדנו בפרקים הראשונים, שלגבי הדברים המקבלים חיותם מקליפת נוגה, שיש בה טוב ורע, קיימת הברירה להיות מנוצלים לענינים של טוב וקדושה, או חס ושלום של רע ועבירה. וכשהם מנוצלים, חלילה, לענין של איסור ועבירה, הם מקבלים אז את חיותם משלש קליפות הטמאות לגמרי. - על כל פנים, לאחר הירידות והצמצומים הרבים שעובר האור והחיות האלקי, הוא גם מתלבש בלבוש של קליפת נוגה, כדי להחיות את כל הענינים, גם המותרים וגם האסורים, של העולם הזה: דהיינו כל דברים המותרים והטהורים שבעולם הזה, -  מקבלים את חיותם על ידי לבוש של קליפת נוגה, וממנה -  מקליפת נוגה, ועל ידה מושפעים דברים הטמאים, -  כל הדברים הטמאים והאסורים, הבאים משלש קליפות הטמאות לגמרי - מקבלים חיותם מן הקדושה, באמצעות קליפת נוגה. כי היא -  קליפת נוגה, בחינה ממצעת -  בין הקדושה לבין שלש קליפות הטמאות לגמרי, כנזכר לעיל -  הרי שהאור והחיות האלקי של כל עניני העולם הזה, התלבש בלבוש של קליפת נוגה, המסתיר על האלקות שלא יראו ולא ירגישו שהחיות באה מאלקות - ובדבר זה, הגוף והנפש שווים. אף-על-פי-כן ההארה, שהיא המשכת החיות אשר ה' מאיר ומחיה דרך לבוש זה, אינה שוה בכלן -  במה מתבטא אי ההשוואה? - הרי זה בבחינת צמצום והתפשטות. -  אם ההארה והחיות הן יותר בבחינת צמצום, או שהן יותר בבחינת התפשטות - בכך מתבטא ההבדל שבין סוג נברא אחד למשנהו. את מה שלמדנו קודם אודות ה"הסתר פנים" של האור והתלבשותו ב"לבוש" ניתן להמשיל לאור המאיר דרך מסך עבה, שאז האור אינו אותו מהות אור כפי שהוא לפני שעובר את המסך, עד שהאור המאיר דרך המסך העבה, הוא כאילו "תולדה" של האור שלפני המסך; ואילו המדובר כאן הוא אודות צמצום והתפשטות האור, כלומר: עד כמה האור מתצמצם פחות או יותר. את הענין הזה ניתן להמשיל לאור המאיר דרך נקב קטן, הרי שהאור מצומצם וקטן ביותר, אבל זה אותו מהות אור שמאיר דרך חלון, שהוא אז יותר בהתפשטות ובמוחשיות. כך גם בעניננו: ההארה האלקית הבאה על ידי הסתרה (שבקשר ל"הסתר פנים" כל הנבראים של העולם הזה שווים) קיים בה הבדל, אם היא באה באופן של צמצום והקטנה, או באופן של התפשטות. ובכך, כפי שנלמד להלן, ההבדל שבין ההארה בגופו של נברא, לבין ההארה שבנפש. אלא, לפני שרבנו הזקן מסביר את ההבדל הזה כפי שהוא מתבטא בגוף ונפש, הוא מסביר את ההבדל בין צמצום להתפשטות בשאר סוגי הנבראים: