פרק לב. בפרק הקודם, פרק לא, הסביר רבנו הזקן, שאחרי שהאדם מגיע למרירות ול"לב נשבר", על-ידי שעושה חשבון נפשו ממצבו הרוחני שאיננו כמו שצריך להיות - ישתדל להגיע לשמחה אמיתית על-ידי התבוננותו, שאכן, מבחינת הגוף והנפש הבהמית, הוא רחוק מהקב"ה תכלית ריחוק, אבל יש בו הרי נפש אלקית, שהיא חלק אלקה ממעל ממש, ומאחר שהנפש האלקית נמצאת בגלות הגוף והנפש הבהמית, ורחמנות גדולה עליה - ישתדל, משום כך, בלי הפסק לגאול את הנפש האלקית מגלות זו ולהחזירה לשורשה באלקות, על-ידי קיום התורה והמצוות - שיבה וחזרה זו מביאה לשמחת-נפש גדולה: שמחת היציאה מהגלות ומהשבי. ולמרות שהגוף נשאר במצבו הנחות והלא-טוב - צריכה הנפש להיות יקרה בעיניו הרבה יותר מהגוף, וממילא אסור ששמחה זו תופר על-ידי העצבות הנובעת מהגוף.
והנה, על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, -
בהשתכנעו, על-ידי חשבון הנפש, עד כמה הגוף ירוד, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה -
ממה שהוא יוצא מהגלות וחוזר לשורשו האלקי, על-ידי מצוות ומעשים טובים, הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. -
החל מגדול במצווה ובמעשים טובים, וכלה בקטן במצוות ובמעשים טובים, את כולם עליו לאהוב כמו שהוא אוהב את עצמו.כי מאחר שגופו נמאס ומתעב אצלו, -
הרי שאין מקום כלל שמצד גופו יאהב את עצמו יותר מאשר את הזולת; כן אין מקום כלל שיאהב את עצמו יותר מאשר את הזולת, בחשבו שהנפש שלו היא למעלה במדריגה מאשר הנפש של הזולת, שכן, והנפש והרוח מי יודע גדלתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים, -
כיצד, איפוא, הוא יכול לדעת שנפשו חשובה והיא למעלה מנפש הזולת? שמא המצב הפוך לגמרי? בשגם -
כי בעצם, שכלן מתאימות, -
כל הנשמות שוות, במדריגה אחת. כ"ק רבינו מעיר: "ועוד יותר מזה שמתאימות אבל מחולקות כאו"א בפ"ע - הנה ואב אחד כו'". כלומר: נוסף על כך, שהנשמות מתאימות, אך יחד עם כך הן נבדלות אחת מהשניה וכל נשמה היא דבר לעצמו (כי עצם הדבר שאנו אומרים שהן מתאימות אחת לשניה מורה על התבדלותן ולא על התאחדותן) - הרי כפי שרבנו הזקן ממשיך ואומר ביחס לעניננו - ואב אחד לכלנה, -
אב אחד ושורש אחד לכל נפשות בני ישראל. כ"ק רבינו מסיים הערתו האמורה: "כולנה - מתאחדים". כלומר: הרי זה יותר מאשר נאמר קודם, בכך ש"אב אחד" הוא "לכולנה" - אחדות אחת. ולכן נקראו כל ישראל "אחים" ממש, מצד שרש נפשם בה' אחד; -
כמו שלהרבה אחים יש אב אחד, כך יש לכל הנשמות אב אחד ושורש אחד. בכך מוסבר כיצד אפשרי, לכאורה, הדבר לאהוב את הזולת כמו את עצמו?, אהבת עצמו היא הרי טבעית ועצמותית, ואילו האהבה לזולת, איננה עצמותית כי אם אהבה הנוצרת, ודבר עצמותי הוא תמיד חזק יותר מאשר דבר הנוצר ונרכש. כיצד, איפוא, הוא יכול לאהוב את הזולת כמו שהוא אוהב את עצמו? אלא, לפי האמור, שמבחינת הנשמה כל בני ישראל הם אחים, כי הם באים משורש אחד, מובן הדבר, שכן, מבחינת הנשמה הרי גם האהבה לזולת היא אהבה טבעית ועצמותית, באותה מדה שהאהבה בין אחים היא טבעית ועצמותית. ברם, כל האמור הוא רק מבחינת הנשמה בלבד, רק -
זאת, שהגופים מחלקים, ולכן העושים גופם עקר ונפשם טפלה - אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמתית ביניהם, -
מאחר שעניני הנפש - בהם האהבה לזולת היא טבעית ועצמותית - אינם בעיניו העיקר, כי אם עניני הגוף, ומבחינת הגוף, הרי הוא והזולת - נפרדים וחלוקים אחד מהשני ואי אפשר שתשרור ביניהם אהבה אמיתית, אלא -
אהבה, התלויה בדבר לבדה. -
שאז, מוגבלת האהבה בהתאם לגבולות ה"דבר", וכשה"דבר" הגורם את האהבה, בטל - בטלה ממילא האהבה. ואילו מי שהנפש היא עיקר בעיניו והגוף - טפל, יש לו הרי, מבחינת הנפש, אהבה עצמותית לזולת, באותה מדה של האהבה העצמותית והטבעית שבין אחים. להלן, יסביר רבנו הזקן "ענין עוד יותר גדול בהנ"ל, שהשמחה מביאה לידי קיום מצוה כזו - שהיא כל התורה כולה" ( לשון כ"ק רבינו). כלומר: כשגופו יהיה מאוס עליו, ושמחתו תהיה מצד הנפש בלבד, זה יביא אותו לקיום מצוה כזו המבטאת את התורה כולה - והיא, אכן, מצות אהבת ישראל - אלא עד כאן דובר אודות מצוה זו כשלעצמה, ולהלן ידובר אודות מצוה זו - אהבת ישראל - כפי שהיא "כל התורה כולה". שכן, דברי חכמינו ז"ל, שאהבת ישראל היא יסוד ושורש כל התורה, כלומר יסוד ושורש לכל המצוות, דורשים הסבר. שני סוגים במצוות: מצוות שבין אדם לחבירו, ומצוות שבין אדם למקום. אפשר, לכן, להבין, כיצד אהבת ישראל יש בה משום יסוד לקיום כל המצוות שבין אדם לחבירו; ברם, איזו שייכות יש לאהבת הזולת כמו את עצמו, לכך שבגללה יהיה זהיר במצוות שבין אדם למקום - שבגלל אהבה זו, יקיים, למשל, מצות תפילין, או מצוות דומות אחרות? אלא, לפי ההסבר האמור, שכדי לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" כראוי, הרי זה דוקא על-ידי שעושים את הנשמה עיקר ואת הגוף טפל - יובן הדבר, שעצם דבר זה הוא אכן יסוד גם למצוות שבין אדם למקום: יסוד ושורש התורה כולה הוא להעלות את הנפש מעל הגוף, וכפי שרבנו הזקן יסביר להלן.וזהו שאמר 4 הלל הזקן על קיום מצוה זו: "זהו כל התורה כלה, -
ש''ואהבת לרעך כמוך'' היא יסוד התורה כולה, והיא המביאה לקיום כל המצוות של התורה, ואידך פרושא הוא כו'". -
כל השאר מהווים פירוש למצוה זו. כי יסוד ושרש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עקרא ושרשא דכל עלמין; -
עד עיקר ושורש כל העולמות, שזהו העלאה מלמטה למעלה; וגם להמשיך אור-אין-סוף ברוך-הוא בכנסת ישראל, כמו שיתבאר לקמן, דהינו -
''כנסת ישראל'' משמעה: במקור נשמות כל ישראל, למהוי אחד באחד דוקא, -
שיהיה ''אחד'' (אחדות שמאור אין סוף) עם ''כנסת ישראל'' כפי שהיא ''אחד'' דוקא, כלומר, דוקא כששוררת אחדות בנשמות ישראל למטה, ולא כשיש פרוד חס ושלום בנשמות, -
שאז, כששורר פירוד חלילה בנשמות, אין אור אין סוף נמשך בכנסת ישראל ולמטה - כי, דקדשא־בריךהוא לא שריא באתר פגים, -
אין הקב''ה ''שורה'', כלומר הוא אינו מתגלה, במקום פגום, מקום שאין בו אחדות מלאה; וכמו שנאמר: "ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך", -
אימתי יכול להיות ''ברכנו באור פניך''? - כשישנו ''כולנו כאחד'', כשאנחנו כולנו מאוחדים כאחד, וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות: -
בהתאם לאמור, הרי, מצות "ואהבת לרעך כמוך", מאחר שהיא מבוססת על התקשרותן ואחדותן של כל נשמות ישראל - לפיכך היא תקפה ומחייבת ביחס לכל אחד מישראל, כי הרי לכל יהודי יש נשמה בתוכו. אלא, אפשר להקשות על כך מהגמרא האומרת שישנם יהודים שמצוה לשנוא אותן - וכך אומר ה"תניא" להלן: