פרק לג. בפרקים שלפני פרק ל"ב, הסביר רבנו הזקן, שבשעה שיהודי בא לידי מרירות בגלל מצבו הרוחני שאיננו כמו שצריך להיות, יעורר מיד בתוכו שמחה אמיתית, בעשותו חשבון שעל-ידי שיקיים מצוות ומעשים טובים יוציא את נפשו האלקית מגלות הגוף והנפש הבהמית, וגם יגביה את נפשו הבהמית ולבושיה: מחשבה, דיבור ומעשה, לקדושה, כשישתמש במחשבתו, דיבורו והמעשה שלו, לחשוב ולדבר דברי תורה ולקיים מצוות במעשה.

עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית, ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזמנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב, אזי יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו ובינתו -

כלומר, שההבנה - בענין שידובר בו להלן - תתקבל בשכלו בבהירות, כאילו הוא מתבונן בציור המונח לפניו - ענין יחודו יתברך האמיתי, -

ענינה האמיתי של "אחדות ה'", אינו רק, שהקב"ה הוא אלקה יחיד, שברא את העולם, אלא שהוא ה"יש" היחיד, המציאות האמיתית היחידה, כי בלעדו - לא קיים שום דבר, וכפי שיוסבר להלן: איך הוא -

הקב''ה, ממלא כל עלמין -

מלא בכל העולמות, עליונים ותחתונים, -

כלומר: שבכל דבר קיימת חיות פנימית אלקית המחיה אותו, כמו הנשמה המחיה וממלאה את הגוף. חיות זו מוגבלת ומותאמת לכוח קיבולו של הנברא את החיות האלקית, שישאר בקיומו ולא יתבטל במציאות; בענין זה קיים הבדל בחיות שבין העולמות העליונים לבין העולמות התחתונים: בעולמות העליונים החיות גלויה יותר מאשר בעולמות התחתונים, ואפילו מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו יתברך, -

הכוונה לצורה אחרת של "חיות" - "חיות" המחיה את העולמות בבחינת סובב כל עלמין ("כבוד" - הוא בחינת מקיף וסובב), באופן שהוא מקיף את כל העולמות; "חיות" זו, אינה מצומצמת ומוגבלת בהתאם לנבראים, אלא היא משפיעה בנברא - בהיותה נעלית בהרבה מהנבראים, ולגבי חיות זו, אין שום הבדל בין העולמות העליונים לבין העולמות התחתונים, עד שגם בעולם הגשמי - "מלא כבודו" - וכולא קמיה כלא חשיב ממש, -

והכל לגביו - חשוב כלא כלום, והוא לבדו הוא בעליונים ותחתונים ממש, כמו שהיה לבדו קודם ששת ימי בראשית, -

אז, לא היה קיים שום דבר מלבד הקב''ה, כך גם אחרי שנבראו העולמות והנבראים - קיים הוא בלבד, שכן - הכל לגביו כאילו אינו קיים, וגם במקום הזה שנברא בו עולם הזה, השמים והארץ וכל צבאם, -

צבא השמים וצבא הארץ, היה הוא לבדו ממלא המקום הזה, -

לפני שהם נבראו, וגם עתה -

אחרי שכל אלה נבראו, כן הוא לבדו בלי שום שינוי כלל, מפני שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש, -

ומאחר שלגבי הקב"ה הכל בטל במציאות ממש, הרי שהם לגביו כמו שהיו לפני שנבראו. כדי להבין כיצד כל הנבראים בטלים במציאות לגבי הקב"ה - מסביר רבנו הזקן את הדבר במשל מהנפש: כביטול אותיות הדבור והמחשבה במקורן ושרשן, הוא מהות הנפש ועצמותה, שהן עשר בחינותיה: חכמה בינה ודעת כו', -

המדות חסד, גבורה, תפארת וכו' שהן מקור ושורש אותיות הדיבור והמחשבה (שהרי, אדם חושב ומדבר ענינים של שכל או ענינים של מדות) והם, כוחות השכל והמדות, נקראים: מהות ועצמות הנפש, ביחס ללבושי הדיבור והמחשבה, שאין בהם -

בשכל ובמדות, בחינת אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה [כמו שנתבאר בפרק כ' וכ"א באריכות, עיין שם]. -

שענין האותיות מתחיל במחשבה, כשאדם כבר חושב איך לבצע את השכל או את תאות הלב, שכאן קיים ההבדל, שאדם אחד חושב ומדבר באותיות אלה, ואדם שני - באותיות אחרות. ואילו, בשעה שהוא מתעמק ב"שכל" עצמו, או כשמורגש בו רגש התאוה לדבר מסויים - אין לומר, שהאחד מבין ומתאווה באותיות אלה, והשני - באותיות אחרות. שכן, אז לא מורגשות עדיין אותיות, כי אם גילוי השכל עצמו וגילוי המדה עצמה. הרי, כשם שאותיות הדיבור או המחשבה, אין להן שום ערך לגבי גילוי הנפש שלמעלה מאותיות; ולפני שהן התגלמו באותיות הדיבור או המחשבה, כשהן עדיין כלולות במקורן ושורשן - ה"שכל" או ה"מדות", הן בטלות, הרי, שם אינן במציאות לגמרי, שלא מורגשת שום מציאות של אותיות - כך, כל הנבראים (שנבראו מאותיות הדיבור והמחשבה שלמעלה) בטלים לגבי מקורם ושורשם - אור אין סוף ברוך הוא. האמור הוא משל מתחום הנפש. ולהלן יביא רבנו הזקן משל נוסף מענין גשמי: וכמו שנתבאר גם כן במקום אחר משל גשמי לזה, מענין בטול זיו ואור השמש במקורו, הוא גוף כדור השמש שברקיע, שגם שם -

בגוף כדור השמש, מאיר ומתפשט ודאי זיוו ואורו, -

של השמש, וביתר שאת מהתפשטותו והארתו בחלל העולם, -

שכן, ככל שזיו השמש קרוב יותר לשמש, הוא ודאי מאיר יותר, אלא ששם -

בגוף כדור השמש, הוא

- הזיו והאור, בטל במציאות במקורו וכאילו אינו במציאות כלל: -

שכן, בגוף כדור השמש, מורגש המקור בלבד, שהוא השמש עצמה, ואילו זיו ואור השמש אינו ניכר כלל. לקרב יותר את הדברים לשכל, הרי זה למשל, מה שחכמינו ז"ל אומרים: "שרגא בטיהרא מאי אהני" (נר הדולק בצהרים - מה מועיל!), הרי אין הכוונה, שאין הנר מפיץ אור, שהרי, אם היו מכסים חלונות החדר, שאור השמש לא יחדור אליו, היו מרגישים אז באור הנר, אלא מאחר שקיים אור גדול יותר של השמש - לא נראה אור הנר ואין לו שום השפעה כלל - ומאחר שכל מציאותו של הנר היא להאיר, הרי כיון שאין הוא מאיר - אין הוא נחשב למציאות; כך, ויותר מכך, אין בזיו ואור השמש משום מציאות, בשעה שהוא נמצא במקורו, בשמש עצמה. וככה ממש דרך משל, הוא בטול העולם ומלואו במציאות לגבי מקורו שהוא אור-אין-סוף ברוך-הוא, -

שהעולם וכל ברואיו - בטלים במציאות, וכאילו אינם קיימים כלל, לגבי אור אין סוף ברוך הוא, וכמו שנתבאר שם באריכות. -

שזו משמעותו האמיתית של ענין ''אחדות השם'', שהקב''ה בלבד הוא ה''יש'' האמיתי, ובלעדו - אין שום דבר קיים. והנה, כשיעמיק בזה הרבה, -

להבין את ענין ''אחדות ה''', ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאד באמונה זו, כי רבה היא, כי היא קרבת אלהים ממש. -

בשעה שהאדם חש היטב את ענין ''אחדות ה''' הוא קרוב להקב''ה ממש. וזה כל האדם ותכלית בריאתו, ובריאת כל העולמות עליונים ותחתונים - להיות לו -

להקב''ה, דירה זו בתחתונים, -

בנבראים התחתונים, כמו שיתבאר לקמן באריכות. -

שכל תכלית בריאת האדם וכל העולמות העליונים והתחתונים היא, כי נתאוה הקב"ה להיות לו "דירה" בנבראים התחתונים, שיתגלה בהם ענינו האמיתי של "אחדות ה'" - כמו למשל דירתו של אדם, בה דר ונמצא עצמותו של האדם, כך תתגלה אמיתות ענין "אחדות ה'" בנבראים התחתונים. והנה, כמה גדולה שמחת הדיוט -

ומה שגרוע ממנו - ושפל אנשים, בהתקרבותו למלך בשר ודם -

ולא רק כשהוא מתקרב אליו, אלא יתירה מזו, המתאכסן ודר אתו-עמו בביתו, -

של שפל האנשים, - ולא יחד בהיכל המלך, הרי, אם התקרבותו למלך בשר ודם, מסיבה לאדם שמחה גדולה ביותר, וקל וחומר לאין קץ -

שהשמחה גדולה במאד, לקרבת ודירת מלך מלכי המלכים הקב"ה, -

שבשעה שהאדם מתקרב להקב''ה, ובאופן שהקב''ה כביכול דר ומתאכסן בדירתו - ודאי וודאי שדבר זה צריך להסב לאדם שמחה גדולה ביותר, וכדכתיב: "כי מי הוא אשר ערב לבו לגשת אלי, נאם ה'": -

ועל-ידי אמונה והתבטלות ל''יחוד ה'", נעשה האדם קרוב להקב''ה, ובאופן שהקב''ה דר בדירתו יחד אתו.

ועל זה -

על הביטול ל''יחוד ה'", תיקנו ליתן שבח והודיה לשמו יתברך בכל בקר, ולומר: "אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו", כלומר, כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ, יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילונו אבותינו, הוא יחוד ה' האמיתי, אשר אפילו בארץ מתחת - אין עוד מלבדו, וזו היא דירתו בתחתונים. -

שהנבראים התחתונים ידעו ויהיו בטלים לענין "אין עוד מלבדו", שאין שום דבר קיים בלעדי הקב"ה. ענין זה נקרא "ירושה", שכן, בעבודתנו העצמית, לא היינו יכולים להגיע לענין "יחוד ה'" האמיתי. אלא, קבלנו דבר זה בירושה מאבותינו, שענין "אחדות ה'" יובן וייקלט היטב בנשמתו של יהודי. וזהו שאמרו רז"ל: תרי"ג מצות נתנו לישראל, בא חבקוק והעמידן על אחת, -

היא מצות האמונה. שנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה", כלומר, כאלו אינה רק מצוה אחת, היא האמונה לבדה, כי על ידי האמונה לבדה -

בענין ''יחוד ה''' האמיתי, כפי שלמדנו לעיל, יבא לקיום כל התרי"ג מצות. דהיינו, כשיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה, כאלו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה, והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות -

כמו למשל, אילו ידע האדם, שקיימת לגביו מצוה אחת בלבד, והיא תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות, הרי היה מתוך שמחה רבה ביותר מקיים אותה מצוה - באותה מדה עליו לשמוח במצות האמונה ב"יחוד ה'" האמיתי, הרי בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו תתעלה נפשו למעלה מעלה, על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית -

הפרעות הנובעות מגופו ונפשו הבהמית, ומחוץ. -

הפרעות הנובעות מהסובב אותו, והיינו: שכל המניעות הנובעות מגופו ונפשו הבהמית ומעניני העולם, לא ימנעו אותו מלקיים תרי"ג המצוות. שכן, מאחר שהוא חש את האמונה בענין "יחוד ה'", שאין שום דבר מבלעדי ה', הרי שאין שום דבר שבידו להפריע לו לקיים תורה ומצוות שהן רצונו של הקב"ה, ולכן - ה"אמונה" היא יסוד כל המצוות. וזהו שאמר "באמונתו יחיה" -

כמו שכתוב: "וצדיק באמונתו יחי'", "יחיה" דייקא, -

דוקא, כתחיית המתים, דרך משל, כך תחיה נפשו בשמחה רבה זו. והיא שמחה כפולה ומכופלת, כי מלבד שמחת הנפש המשכלת -

הנפש שמבינה, בקרבת ה' ודירתו אתו-עמו -

את קרבת ה', והיותו ''דר'' בדירה אחת אתו עמו - שזאת היא שמחה עצומה לנפש, הרי נוסף על כך,

עוד זאת ישמח בכפליים בשמחת ה' וגודל נחת רוח לפניו יתברך באמונה זו, -

שבנפש האדם, דאתכפיא סטרא אחרא ממש ואתהפך חשוכא לנהורא, -

ממה שה''סטרא אחרא'' נכפית ממש, והחושך נהפך לאור, שהוא חשך הקליפות שבעולם הזה החומרי המחשיכים ומכסים על אורו יתברך "עד עת קץ", כמו שכתוב: "קץ שם לחשך" -

שיגיע זמן בו יהיה סוף לחושך הקליפות המכסות על אור הקדושה. [דהינו "קץ הימין", -

כשיתגלה ה''ימין'' שלמעלה, שיעביר -

הקב''ה, את רוח הטומאה מן הארץ, "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדו", וכמו שיתבאר לקמן]. -

כל זה יהיה כשהקליפה תתבטל, ואילו עתה, כשהקליפה עדיין מכסה על הקדושה, הרי, כשהאדם, באמונתו בענין "יחוד ה'", שובר את הקליפה, והופך את חושך הקליפה לאור, יש בכך משום גרימת נחת רוח רב להקב"ה. ובפרט בחוץ לארץ, שאויר ארץ העמים טמא ומלא קלפות וסטרא אחרא, ואין שמחה לפניו יתברך -

כמו, כאורה ושמחה -

בצירוף המעלה של ביתרון אור הבא מן החשך דיקא. -

דוקא, מהפיכת החושך לאור. - וכשבחוץ לארץ נקלט בו ענין "אחדות ה'", יש בכך מקום גרימת שמחה גדולה מיוחדת למעלה. בהתאם לכך, מובן ממילא, שככל שגדול יותר החושך השורר במקום - כך גדולה יותר הנחת רוח למעלה הנובעת מהאמונה ב"אחדות ה'" שיהודי הנמצא באותו מקום מאמין. הרי, שהשמחה היא כפולה: שמחת הנפש על קרבתה להקב"ה, והשמחה על גרימת הנחת רוח והשמחה להקב"ה כביכול. וזהו שכתוב: "ישמח ישראל בעושיו", -

''בעושיו'' פירוש שכל מי שהוא מזרע ישראל - יש לו לשמוח בשמחת ה', אשר -

הקב''ה, שש ושמח בדירתו בתחתונים, שהם -

הנבראים שבעולם, בחינת עשיה גשמיית ממש. -

ובהם קמה דירה להקב"ה. ולכן נאמר " בעושיו " - לשון עשיה, לאמר: שהשמחה היא גדולה ביותר ממה שהדירה להקב"ה כביכול, מוקמת בתוך הנבראים שבעולם העשיה. וזהו שכתוב "בעושיו" לשון רבים, -

אלה שעושים אותו (לכאורה היה צריך לומר ''ישמח ישראל בעושו'' - לשון יחיד) שהוא עולם הזה הגשמי המלא קליפות וסטרא אחרא, שנקרא "רשות הרבים" -

ולא רשות היחיד, יחידו של עולם, אלא רשות של קליפות, שהן רבות ו"טורי דפרודא", -

הרי הפירוד, שכל אחד לעצמו הוא הר נפרד גבוה, וכל אחד מהם יש מי שעשה אותו - הוא ה' (לכן נאמר ''עושיו'' לשון רבים), ואתהפכן לנהורא, -

והם נהפכים לאור, ונעשים "רשות היחיד" ליחודו יתברך, באמונה זו: -

על-ידי אמונתו של יהודי ב''אחדות ה'" האמיתית - כל זה נעשה ''רשות היחיד'' ל''יחידו של עולם'', ולכן נאמר ''בעושיו'' לשון רבים, שהשמחה למעלה היא במיוחד מכך שכל עניני העשיה הנפרדים נהפכים לאור הקדושה על-ידי האמונה בענין ''אחדות ה'".