ואם -

הוא חושב לעצמו ומחליט: ירחיב ה' לו עוד -

ויהיה לו יותר פנאי ללמוד תורה, אזי "טהור ידים יוסיף אמץ", -

אז, הוא מחליט, יקדיש יותר ויותר מזמנו ללימוד תורה, ו"מחשבה טובה כו'". -

אותה מחשבה טובה, שהחליט במחשבתו, ש"לכשירחיב" ילמד תורה יותר ויותר (עד לכל היום כולו), נחשבת כאילו אכן עשה כך (כמאמר חכמינו ז"ל: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"), וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן, יהיה מכון לשבתו יתברך, -

על-ידי, בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו, -

מפרנסתו, שהיא -

נתינת הצדקה, ממדותיו של הקב"ה -

בהן צריך יהודי להתדבק, ואותן הוא צריך לעשות, "מה הוא רחום וכו'", -

אף אתה רחום, וכמו שכתוב בתיקונים: "חסד דרועא ימינא". -

חסד היא ה''יד הימנית'' של הקב''ה כביכול, כלומר: על-ידי ההתנהגות במדת החסד, נעשה האדם כלי ו''מכון'' ל''דרועא ימינא'', לחסדו של הקב''ה. ואף שאינו נותן אלא חומש -

מפרנסתו, זהו השיעור המירבי לנתינת צדקה - ממילא מוקדש לצדקה רק החלק החמישי משעות עבודתו במשך היום, כיצד, איפוא, הוא יכול בשאר ארבעת חלקי היום, שהוא מקדיש לצרכיו, להיות "מכון לשבתו יתברך"? - התשובה היא: הרי החמש -

שהוא נותן לצדקה, מעלה עמו כל -

שאר, הארבע ידות לה', להיות מכון לשבתו יתברך, כנודע מאמר רז"ל שמצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות, ובקרבנות היה כל החי -

כל בעלי החיים, עולה לה' על ידי בהמה אחת, -

שהביאו לקרבן, וכל הצומח -

היה עולה, על ידי "עשרון סלת אחד בלול בשמן" כו'. -

שהיו מביאים לקרבן מנחה. כך גם במתן צדקה: על-ידי נתינת חלק אחד מפרנסתו לצדקה - מעלים גם את שאר החלקים. ומלבד זה, הרי בשעת התורה והתפלה עולה לה' כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו, כמו שיתבאר לקמן. -

הרי שגם שאר זמנו, שהקדיש אותם להרוויח את ארבעת החלקים לצרכיו הוא - נעשים למשכן ולמכון לשבתו יתברך, על-ידי תורתו ותפילתו. באמור לעיל הוסבר שאחרי שאדם מגיע למרירות ול"לב נשבר", על-ידי חשבון מצבו הרוחני, שאינו כמו שצריך להיות - ישתדל האדם להגיע לאחר מכן לשמחה אמיתית; ופרטים שונים בשמחה זו: - השמחה על יציאת נפשו האלקית מגלות הגוף והנפש הבהמית, והתעלותו ושובו למקור האלקי על-ידי תורה ומצוות: - השמחה על קרבת האלקים בשעת התעמקותו בענין "יחוד ה' האמיתי"; - וחדוותו הגדולה מן השמחה השוררת למעלה, על-ידי שהוא שבר והכניע את ה"סטרא אחרא"; להלן יוסבר, שכל הפרטים האלה בשמחה, אינם סותרים לעובדה, שיחד עם כך יהיה נתון במרירות ובלב נשבר בגלל מצב גופו ונפשו הבהמית; שכן, אף שמרירות ושמחה הן שתי רגשות הנוגדים אחד את השני - הרי, מאחר שהם נובעים משני גורמים שונים, יש באפשרות שני הלכי רוח מנוגדים אלה למשול יחד בנפשו של האדם.

והנה, בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנזכרים לעיל - אין מהן מניעה להיות "נבזה בעיניו נמאס", -

ושיהיו לו, ו"לב נשבר", ורוח נמוכה - בשעת השמחה ממש, -

באותו זמן ממש שהוא שרוי בשמחה, יכול שתהיה לו גם מרירות ולב נשבר וכדומה. מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' - הוא מצד הגוף ונפש הבהמית, -

מהחשבונות המראים לו את שפלות גופו ונפשו הבהמית, והיותו בשמחה - הוא מצד נפש האלהית וניצוץ אלהות המלובש בה -

בנפש האלקית, להחיותה, כנזכר לעיל [בפרק ל"א]. -

ולכן, אין המרירות והשמחה סותרות ומפריעות אחת לשניה, כי כל אחת מהן נובעת מסיבה אחרת. וכהאי גוונא איתא בזהר: -

בדומה לזה נאמר ב''זוהר'': "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא": -

בכיה תקועה בלבי מצד אחד, וחדוה תקועה בלבי מצד אחר. - רבי אלעזר ברבי שמעון, בשמעו מאביו, רבי שמעון (בר יוחאי), סודות התורה בענין חורבן בית המקדש - אמר, שבשעת מעשה היה לבו גם עצוב - מחורבן בית המקדש, שרק עתה נודע לו גודל החורבן, וגם שמח, בצד השני של לבו, מסודות התורה שנתגלו לו. הרי, כשישנן שתי סיבות נפרדות - יכולות שתי "תנועות" מנוגדות, כמו בכיה ושמחה, לבוא לידי ביטוי באותו זמן.