וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה, היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתעב, ושבה אל בית אביה כנעוריה, -

לשורשה, כמו שהיתה בתחילה, השבה זו מתבצעת בשעת התורה והעבודה, -

כשהוא לומד תורה ועוסק בעבודת ה', חוזרת הנפש לייחודה בשורשה כבתחילה, לפני שהתלבשה בגוף. וכמאמר רז"ל: להיות כל ימיו בתשובה. -

לשון כ"ק רבינו: "דלכאורה אינו מובן - לאחר שעשה תשובה - על מה שוב יעשה תשובה?" - אלא הכוונה היא, שתמיד יעסוק בתורה ובעבודה, לגרום להשבת הנפש למקורה ושורשה, שזה ענין התשובה. ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה, כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים -

מאסר קשה בו הוא נדרש לעסוק בעבודות קשות ומפרכות, ומנול באשפה, -

ומאותו מצב ויצא לחפשי אל בית אביו המלך. -

וניתנה לו האפשרות לחזור לבית אביו המלכותי - הרי זו השמחה הגדולה ביותר; כן תהא שמחתו של בן ישראל, בעבודת התורה והמצוות, כי על ידי כך, הוא מוציא את הנפש, שהיא בן מלך, מגלותה בגוף ובעניניו הנחותים, ומחזירה לשורשה - מלכו של עולם. ואף שהגוף עומד -

עדיין, בשקוצו ותעובו, וכמו שכתוב בזהר דנקרא "משכא דחויא", -

שהגוף נקרא "משכא דחויא" - "עור הנחש" ("נחש" הכוונה לשלש הקליפות הטמאות לגמרי, וגופו של יהודי שמקליפת "נוגה", נקרא לכן, "משכא דחויא" - "עור הנחש"). כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית לא נהפך לטוב לכלל בקדשה -

שכן, המצוות והמעשים הטובים משפיעים רק על לבושי הנפש הבהמית שעל-ידם נעשית מצוה גשמית. ואילו מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית, כלומר: כוחותיה, אינם נהפכים על ידי כך ל"טוב", כיצד, איפוא, הוא יכול להיות בשמחה גדולה, בשעה שהוא יודע שמבחינת גופו ונפשו הבהמית הוא נשאר עדיין באותו מצב נחות?! - מכל מקום, תיקר נפשו בעיניו, לשמח בשמחתה -

שמחת הנפש, ביציאתה מגלות הגוף, והתאחדותה מחדש באלקות על-ידי תורה ועבודה, יותר מהגוף הנבזה, -

שהנפש תהיה יקרה בעיניו - לשמוח בשמחתה - מאשר גופו הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף. -

שמבלי הבט שמבחינת הגוף קיימת סיבה להיות בעצבות, יהיה בכל זאת בשמחה מבחינת הנפש, שיקרה בעיניו בהרבה. והנה, בחינה זו -

אופן זה של עבודה, שהנפש האלקית מנתקת עצמה מגלות הגוף והנפש הבהמית, על-ידי מצוות ומעשים טובים, למרות שהגוף נשאר בנחיתותו, היא בחינת יציאת מצרים, שנאמר בה: "כי ברח העם", -

שעם ישראל יצא ממצרים בצורה של בריחה. דלכאורה הוא תמוה, למה היתה כזאת, -

''לברוח'' ממצרים, וכי אלו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם, לא היה מכרח לשלחם? -

אחרי עשר המכות שניתכו עליו, היה פרעה נאלץ בין כה לשלחם, מדוע, איפוא, היה זה צריך להיות בצורה של ערמה, לומר לו שיוצאים לשלשה ימים בלבד, ולאחר מכן לברוח? אלא -

כי כל דבר הנעשה אצל בני ישראל בגשמיות - מקורו מאותו דבר כפי שהוא ברוחניות. בני ישראל היו בגשמיות בגלות מצרים, מחמת שברוחניות היו נשמותיהם בגלות הקליפה והטומאה של מצרים; ויציאתם ממצרים בגשמיות נבעה מיציאת נשמותיהם מטומאת מצרים ברוחניות: ומאחר שיציאתם ממצרים, היתה כך שנפשם האלקית השתחררה בכוח מן ה"רע" של טומאת וקליפת מצרים שנדבקה בהן (שכן, מבחינת גופם ונפשם הבהמית, נשארו עדיין בהם קליפת וטומאת מצרים) - לכן גם בגשמיות היתה גאולתם בצורה של בריחה - ובלשון ה"תניא": מפני שהרע שבנפשות ישראל -

מבחינת גופם ונפשם הבהמית, עדין היה בתקפו בחלל השמאלי, -

שבלב, מקומה של הנפש הבהמית ושל היצר הרע, כי לא פסקה זהמתם עד מתן תורה, רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלהית מגלות הסטרא אחרא, היא טמאת מצרים, ולדבקה בו יתברך, וכדכתיב: "ה' עזי ומעזי ומנוסי ביום צרה וגו'",

- ''מנוסי'' - לשון ''בריחה'', כלומר: ישנה צורת עבודה של בריחה אל ה', "משגבי ומנוסי וגו'", "והוא מנוס לי וגו'". -

הרי, כשם שברוחניות ברחה הנפש האלקית מה''רע'', לכן כך היה גם בגשמיות, שהגאולה באה בכיוון של ''כי ברח העם''. ולכן, לעתיד, -

בגאולה העתידה, כשיעביר ה' רוח הטמאה מן הארץ, -

וממילא לא תהיה ברוחניות צורה זו של בריחה מן ה"רע", כי הרע יתבטל לגמרי, לכן גם בגשמיות לא תהיה הגאולה בצורה של "בריחה", שלכן - כתיב: "ובמנוסה לא תלכון, כי הלך לפניכם ה' וגו'". -

אך, היציאה ממצרים היתה בצורה של מנוסה, וכך גם בעבודה הרוחנית של יהודי, שאף שהגוף נשאר עדיין בנחיתותו, יוצאת בכל זאת הנפש האלקית מגלותה בגוף ובנפש הבהמית, על-ידי מצוות ומעשים טובים, שזוהי בחינת יציאת מצרים.