ועל זה -

על הביטול ל''יחוד ה'", תיקנו ליתן שבח והודיה לשמו יתברך בכל בקר, ולומר: "אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו", כלומר, כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ, יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילונו אבותינו, הוא יחוד ה' האמיתי, אשר אפילו בארץ מתחת - אין עוד מלבדו, וזו היא דירתו בתחתונים. -

שהנבראים התחתונים ידעו ויהיו בטלים לענין "אין עוד מלבדו", שאין שום דבר קיים בלעדי הקב"ה. ענין זה נקרא "ירושה", שכן, בעבודתנו העצמית, לא היינו יכולים להגיע לענין "יחוד ה'" האמיתי. אלא, קבלנו דבר זה בירושה מאבותינו, שענין "אחדות ה'" יובן וייקלט היטב בנשמתו של יהודי. וזהו שאמרו רז"ל: תרי"ג מצות נתנו לישראל, בא חבקוק והעמידן על אחת, -

היא מצות האמונה. שנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה", כלומר, כאלו אינה רק מצוה אחת, היא האמונה לבדה, כי על ידי האמונה לבדה -

בענין ''יחוד ה''' האמיתי, כפי שלמדנו לעיל, יבא לקיום כל התרי"ג מצות. דהיינו, כשיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה, כאלו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה, והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות -

כמו למשל, אילו ידע האדם, שקיימת לגביו מצוה אחת בלבד, והיא תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות, הרי היה מתוך שמחה רבה ביותר מקיים אותה מצוה - באותה מדה עליו לשמוח במצות האמונה ב"יחוד ה'" האמיתי, הרי בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו תתעלה נפשו למעלה מעלה, על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית -

הפרעות הנובעות מגופו ונפשו הבהמית, ומחוץ. -

הפרעות הנובעות מהסובב אותו, והיינו: שכל המניעות הנובעות מגופו ונפשו הבהמית ומעניני העולם, לא ימנעו אותו מלקיים תרי"ג המצוות. שכן, מאחר שהוא חש את האמונה בענין "יחוד ה'", שאין שום דבר מבלעדי ה', הרי שאין שום דבר שבידו להפריע לו לקיים תורה ומצוות שהן רצונו של הקב"ה, ולכן - ה"אמונה" היא יסוד כל המצוות. וזהו שאמר "באמונתו יחיה" -

כמו שכתוב: "וצדיק באמונתו יחי'", "יחיה" דייקא, -

דוקא, כתחיית המתים, דרך משל, כך תחיה נפשו בשמחה רבה זו. והיא שמחה כפולה ומכופלת, כי מלבד שמחת הנפש המשכלת -

הנפש שמבינה, בקרבת ה' ודירתו אתו-עמו -

את קרבת ה', והיותו ''דר'' בדירה אחת אתו עמו - שזאת היא שמחה עצומה לנפש, הרי נוסף על כך,