פרק לח. בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן, מעלת המצוות המעשיות והמצוות התלויות בדיבור, שעל ידן מתעלה הנפש החיונית לקדושה.

שכן, המצוות שבמעשה ושבדיבור, נעשות בכוח הנפש החיונית, המחיה את האברים הגשמיים (כלי הביצוע של המצוות) ובכוח מוצאות הפה והלשון וכו' הגשמיות, שעל ידן באות דיבורי התורה והתפילה לידי ביטוי. ומכיון שתכלית ירידת הנשמה למטה היא, הרי, לא בשביל הנשמה עצמה, כי אם, כדי לתקן ולהעלות את הנפש החיונית והגוף - הדבר מושג על ידי מצוות מעשיות ועל ידי המצוות שבדיבור.

והנה, עם כל הנזכר לעיל, -

אודות מעלת המצוות שבמעשה ושבדיבור, שעל ידן מתעלה הנפש החיונית לקדושה, יובן היטב פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקים ד"הרהור לאו כדבור דמי", -

ש''הרהור'' (מחשבה) אינו נחשב כמו דיבור, ואם קרא קריאת שמע במחשבתו ובלבו לבד -

גם אם עשה זאת בכל כח כוונתו - לא יצא ידי חובתו, -

בקריאת שמע, על ידי הרהורו בעניני קריאת שמע על כל כוונותיה, וצריך לחזור ולקרות, -

ולבטא את מלות קריאת שמע בפיו; וכן בברכת המזון דאורייתא, - [אף שלא נאמר בה ודברת בם כמו בקריאת שמע] - אף שלגבי ברכת המזון לא נאמרה בתורה הלשון "ודברת", כמו שכתוב בקריאת שמע ; למרות זאת, הדין הוא, שאין יוצאים ידי חובת ברכת המזון בהרהור בלבד, אלא מן ההכרח לבטאה בדיבור דוקא, ובשאר ברכות - [אף שהם רק] דרבנן, -

וכן גם בשאר ברכות, אף שהן רק מדרבנן, ובתפלה ; - [אף שהיא "עבודה שבלב] - עבודה עם הלב ובתוך הלב. בכל זאת, מן ההכרח, שהתפילה תהיה בדיבור דוקא, ולא יוצאים ידי חובה על ידי ההרהור בלב בעניני התפילה. ואם -

ולעומת זה, אם הוציא בשפתיו -

את מלות קריאת שמע או ברכת המזון או ברכות או תפילה, ולא כיון לבו - יצא ידי חובתו בדיעבד, -

אף שלכתחילה צריכים גם לכוון, ואין צריך לחזור, -

כדי לומר אותן בכוונה, לבד מפסוק ראשון של קריאת שמע, וברכה ראשונה של תפלת שמונה עשרה, -

שאם לא כיוונו בהן, לא יוצאים ידי חובה גם בדיעבד, וכדאיתא [בריש פרק ב דברכות]: -

וכמו שאנו מוצאים בתחילת פרק שני במסכת ברכות: "עד כאן מצות כונה -

עד סוף פסוק ראשון של קריאת שמע המצוה היא בעיקר הכוונה, מכאן ואילך -

בשאר פסוקי קריאת שמע, מצות קריאה וכו'". -

ויוצאים בהם ידי חובה בדיבור, גם אם חסרה הכוונה. - לכאורה יש לשאול: מדוע לא תהיינה, כוונה ומחשבה (בלי דיבור), טובות כל כך כמו דיבור בלי כוונה? - אלא, לפי מה שלמדנו במעלת הדיבור, הדבר מוסבר. והינו, משום שהנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה במצות, רק -

ענין המצוות בא כדי להמשיך אור -

להביא לעולם הזה את האור האלקי ובכך לתקן נפש החיונית והגוף, -

וזאת, על ידי אותיות הדבור שהנפש מדברת בה' מוצאות הפה, -

הגשמיות, וכן במצות מעשיות שהנפש עושה בשאר אברי הגוף: -

מתעלים על ידי כך הנפש החיונית והגוף. ומכיוון, כפי שהוסבר - שה"תכלית" היא בשביל הנפש החיונית והגוף, הרי בכל המצוות שבדיבור, אינן עוזרות הכוונה והמחשבה בהן בלבד, דבר שיש לו שייכות לנפש האלקית, אלא מן ההכרח שיהיה כאן דיבור, ומטעם זה יוצאים ידי חובה בדיעבד בדיבור בלי כוונה ומחשבה. שכן, על ידי מעשה ודיבור דוקא, מעלים ומתקנים את הנפש החיונית והגוף. עד כאן (החל מפרק ל"ה) למדנו על המעלה הגדולה שב"לעשותו", שכל התכלית טמונה במצוות מעשיות. שכן, כאמור, כדי שתתבצע כוונת הקב"ה בבריאת העולמות, שתהיה לו יתברך "דירה בתחתונים", שבעולם הזה הגשמי תהיה "דירה", מקום, להתגלות אור אין סוף ברוך הוא - הרי זה בא על ידי מצוות מעשיות דוקא, או מצוות שבדיבור הנחשב למעשה. כי, על ידי כך, מתבררת החיות של הנפש החיונית והגוף, הבאה מקליפת נוגה, ועולה לקדושה. ועל ידי העלאתה של קליפת נוגה, תתבטלנה ממילא, הקליפות האחרות הטמאות לגמרי, ולא ישאר שום דבר שיסתיר על אלקות, ויאיר אור אין סוף בעולם הזה במדה יותר גדולה מאשר בעולמות העליונים. להלן תוסבר המעלה שב כוונת המצוות. היינו, בכוונה שיש ליהודי, שעל ידי המצוה שהוא מקיים, יתאחד עם הקב"ה מצוה המצוה - ובגלל כך הוא עושה את המצוה, שכן אנו מוצאים, מצד שני, יתרון גם בכוונת המצוה.