ובזה -

במה שהוסבר, שמעלת המצוות המעשיות מתבטאת בכך שעל ידן מתעלית הנפש החיונית, יובן מה שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה במאד מאד במעלת הצדקה, ואמרו ש"שקולה כנגד כל המצות", ובכל תלמוד ירושלמי היא -

מצות הצדקה, נקראת בשם "מצוה" סתם, -

כשאומרים שאדם עומד לעשות מצוה (סתם), הכוונה היא למצות הצדקה, כי כך היה הרגל הלשון לקרא צדקה בשם "מצוה" סתם, -

וכל כך למה? מפני שהיא -

מצות הצדקה, עיקר המצות מעשיות, ועולה על כולנה, שכולן -

כל המצוות המעשיות, הן רק -

כדי להעלות נפש החיונית לה', שהיא -

הנפש החיונית, היא המקיימת אותן, ומתלבשת בהן -

במצוות המעשיות, ליכלל באור אין-סוף ברוך-הוא המלבש בהן, -

במצוות המעשיות. ומכיוון שכל כוונתה ומטרתה של מצוה היא מה שהנפש החיונית מתלבשת באותה מצוה ומוקפת באור אין סוף ברוך הוא שבמצוה - ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה, -

שהרי בצדקה מתלבשת הנפש החיונית במדה גדולה בהרבה מאשר בכל שאר המצוות המעשיות: שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח אחד מנפש החיונית -

כגון: כוח המעשה שביד המניחה תפילין, או המחזיקה באתרוג וכדומה, וגם זה רק בשעת מעשה המצוה לבד, אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו -

שנותן צדקה מהכסף שהרוויח מיגיעת כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלבש בעשיית מלאכתו או עסק אחר -

שהשקיע בו כל כוח נפשו החיונית, שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותנן לצדקה -

אותם כספים שהשקיע בהשגתם את כל כוח נפשו החיונית, הרי כל נפשו החיונית עולה לה'. -

שהרי בעבודתו וביגיעתו בא לידי ביטוי כל כוח-הפועל של נפשו החיונית - שלא כמו במצוה אחרת, כאמור, הקשורה בכוח יחיד של הנפש החיונית. ולכן ישנה מעלה גדולה כל כך בצדקה, יותר מאשר בכל שאר המצוות. ברם, נשאלת השאלה: מה הדין בצדקה שאדם נותן מכסף שלא עבד ולא יגע להשגתו, האם אין בה אותה מעלה? - מסביר רבנו הזקן: וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מכל מקום, הואיל ובמעות אלו -

שהוא נותן לצדקה, היה יכול לקנות -

אמצעים לסיפוק חיי נפשו החיונית - הרי -

שבנתינתו כסף זה לצדקה, הוא נותן חיי נפשו לה'.

- כך, שבמצות הצדקה מתלבשת הנפש החיונית הרבה יותר מאשר בכל שאר המצוות המעשיות. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה -

על צדקה ש"מקרבת את הגאולה", לפי שבצדקה אחת -

במתן צדקה פעם אחת, מעלה הרבה מנפש החיונית, מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחינות בכמה מצות מעשיות אחרות. -

בקיום הרבה מצוות מעשיות אחרות לא היה מעלה כל כך הרבה כוחות ובחינות של הנפש החיונית, כמו בקיום מצות הצדקה פעם אחת. וככל שמבררים ומעלים יותר את הנפש החיונית - מקרבים יותר את הגאולה, כפי שכבר למדנו, שתכלית ימות המשיח קשורה בהעלאת הנפש החיונית להקב"ה. על כל פנים מבואר, שבצדקה מעלה לגבי כל שאר המצוות, כולל גם מצות לימוד תורה.

ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ש"תלמוד תורה כנגד כולם", -

גם כנגד מצות צדקה. כיצד, איפוא, הדבר תואם למה שלמדנו זה עתה, שצדקה היא למעלה משאר כל המצוות? - הינו מפני שתלמוד תורה היא בדבור ומחשבה, שהם -

דיבור ומחשבה, לבושים הפנימיים של נפש החיונית. -

שלא כ"מעשה" שהוא לבוש חיצוני - ורק על ידי לימוד התורה, מאיר אור התורה בלבושים הפנימיים, דבר שאינו יכול להיעשות על ידי מצוות אחרות: וגם -

מעלה נוספת במצות לימוד התורה: מהותן ועצמותן של בחינות חכמה-בינה-דעת מקליפת נוגה שבנפש החיונית - נכללות בקדשה ממש כשעוסק בתורה בעיון ושכל. -

כשלומדים תורה בעמקות השכל, נתון אז השכל של הנפש החיונית בענין הנלמד, ועל ידי כך נהפכות בחינות חכמה-בינה-דעת של קליפת נוגה (שבנפש החיונית), מהותן ועצמותן, לקדושה. שכן, כוח השכל המבין את הענין הנלמד, נעשה חלק מהמצוה של לימוד התורה. אף שבפרק י"ב למדנו, שה"בינוני" יכול להפוך לקדושה רק את הלבושים של הנפש הבהמית, ולא את עצמיות הנפש שהיא הכוחות, כיצד, איפוא, אנו אומרים כאן שגם מהותן ועצמותן של הכוחות נהפכת לקדושה? - ברם, אין בכך משום סתירה, שכן, בפרק י"ב מדובר אודות מדותיה של הנפש הבהמית, ואותן אין בידו של ה"בינוני" להפוך לקדושה. ואילו כאן מדובר אודות השכל, ואותו ביכולתו של ה"בינוני" להפוך לקדושה על ידי לימוד תורה. להלן יסביר רבנו הזקן את הסיבה להבדל זה שבין המדות לשכל: ואף שמהותן ועצמותן של המדות: חסד גבורה תפארת כו' - לא יכלו להם הבינונים להפכם לקדשה, -

כיצד, איפוא, אנו אומרים כאן, שמהות ועצמות שכל נפש הבהמית נכלל בקדושה? הינו משום שהרע -

של הקליפה, חזק יותר במדות מבחכמה-בינה-דעת, מפני יניקתן -

של המדות, שם מהקדושה יותר, -

מאשר המוחין, כידוע ליודעי ח"ן: -

לומדי תורת הקבלה (ח"ן - ח כמה נ סתרת). (כי עיקר ענין "שבירת הכלים" היה במדות. ולכן קשה יותר לברר ולהפוך לקדושה את הרע שבמדות). ואילו את הרע של המוחין והשכל, יכול ה"בינוני" להפוך לקדושה, על ידי לימוד תורה מתוך עיון ושכל. ולכן, "תלמוד תורה כנגד כולם" - מפני שעל ידי תורה מהפכים את השכל של הנפש הבהמית לקדושה. זאת -

נוסף על המעלה האמורה, ועוד אחרת, -

יש מעלה נוספת, והיא העולה על כולנה, במעלת עסק תלמוד תורה על כל המצות, על פי מה שנתבאר לעיל -

בפרק כ''ג, בשם התיקונים, -

''תיקוני זוהר'', דרמ"ח פקודין הן רמ"ח אברין דמלכא, -

רמ"ח (248) מצוות העשה הן רמ"ח אברי המלך. וכשם שכל אבר הוא כלי לכוח של הנפש, כך כל מצוה היא כלי להמשכת הרצון העליון. ברם, ביחס לתורה, כתוב ב"תיקוני זוהר", ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", תורה והקב"ה הם דבר אחד ממש (ולא כמו "אברים"), וכפי שיתבאר להלן ההבדל שבין מצוות לתורה. וכמו באדם התחתון, דרך משל, אין ערך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח אבריו לגבי החיות שבמוחין, שהוא השכל המתחלק לשלש בחינות: חכמה-בינה-דעת -

שכן, אבר, שהוא חלק מגוף האדם, אמנם מאוחד עם הנפש המחיה את הגוף - אך עם זאת הם שני דברים שונים ונפרדים. שונה הדבר ביחס לשכל ונפש, כי השכל הוא התפשטות וחלק מן הנפש, והתאחדותו עם הנפש הוא (שלא כמו שני דברים נפרדים המתאחדים, אלא) התאחדות של חלקים של דבר אחד. הבדל זה שבין האברים לשכל אצל האדם, משמש כמשל על ההבדל שבין מצוות לתורה. ככה ממש דרך משל, להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ, -

בין הדברים כפי שהם באדם לבין כמו שזה למעלה, ההבדל שישנו בהארת אור-אין-סוף ברוך-הוא המתלבשות במצות מעשיות לגבי הארת אור-אין-סוף שבבחינת חכמה-בינה-דעת שבחכמת התורה, איש איש כפי שכלו והשגתו. -

עד כמה שהוא משיג ומבין בתורה - באותה מדה מתאחד שכלו עם הקב"ה, באופן היחוד של התאחדות השכל עם הנפש. בכך נעלה תורה משאר כל המצוות המעשיות, כולל מצות הצדקה, שהיחוד עם הקב"ה על ידי לימוד תורה, הוא התאחדות נעלה בהרבה מאשר היחוד שעל ידי מצוות מעשיות. ואף שאינו משיג -

את התורה, אלא בגשמיות -

הוא משיג את התורה רק כפי שהיא מלובשת בענינים גשמיים, כמו ''שנים אוחזין בטלית'' או ''המחליף פרה בחמור'', הרי התורה נמשלה למים, שיורדים ממקום גבוה כו', -

למקום נמוך. שגם בירידתם למטה הם נשארים אותם מים כמו שהיו במקום הגבוה; כך גם ביחס לתורה, שגם אחרי שירדה ונתלבשה בענינים גשמיים - מלובשת עצמיות חכמתו ורצונו של הקב"ה, באותם ענינים גשמיים בהם ירדה התורה, כמו שנתבאר לעיל. -

בפרק ד'.

ואף-על-פי-כן -

למרות מעלת לימוד התורה לגבי המצוות, שעל ידי לימוד תורה ההתאחדות עם הקב''ה היא למעלה בהרבה מאשר על ידי מצוות מעשיות, בכל זאת, אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לא המדרש עקר אלא המעשה", -

קיומן של המצוות המעשיות, ו"היום -

בחיי העולם הזה, לעשותם" כתיב, -

שהעיקר הוא קיום המצוות בפועל, ומבטלין תלמוד תורה לקיום מצוה מעשית כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, משום כי זה -

קיום מצוות מעשיות, כל -

תכליתו של האדם ותכלית בריאתו וירידתו -

של הנשמה, לעולם הזה, להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא, -

בעולמות ובנבראים התחתונים, לאהפכא חשוכא לנהורא, -

להפוך את חושך העולם הזה לאור הקדושה, "וימלא -

על ידי כך, כבוד ה' את כל הארץ" הגשמית דייקא, -

דוקא, "וראו כל בשר יחדיו", -

את האור האלקי, כנזכר לעיל. -

בפרק ל"ו. כלומר, התכלית של "דירה בתחתונים" מתבצעת בעיקר על ידי מצוות מעשיות. ולכן, כשמדובר אודות מצוה מעשית שאיננה יכולה להיעשות על ידי אחר - צריכים גם לבטל לימוד תורה, כדי שעל ידי קיום המצוה תתבצע כוונת הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. ברם, כשאותה מצוה יכולה להיעשות על ידי אחר, הרי תתבצע כוונת הקב"ה ב"דירה בתחתונים", וכל ההבדל נוגע רק לשאלה אם הוא יקיים את המצוה ובנפשו הוא תאיר ההמשכה הנמשכת על ידי אותה מצוה - הרי בקשר לכך, גוברת מעלת לימוד התורה. שכן, על ידי לימוד התורה מגיע האדם הלומד לדרגת המשכה נעלית יותר ולהתאחדות הנפש גדולה יותר עם אלקות. ולכן עליו אז לא לבטל מלימוד תורה בגלל קיום המצוה. ובלשון ה"תניא": מה שאין כן כשאפשר לעשותה -

את המצוה, על ידי אחרים -

שאז אין מבטלין תלמוד תורה, -

לשם קיום מצוה, אף שכל התורה אינה אלא פרוש המצות מעשיות, -

ובכל זאת, אסור לבטל לימוד תורה כדי לקיים מצוה שיכולה להיעשות על ידי אחר, והינו, משום שהיא -

תורה, בחינת חכמה-בינה-דעת של אין-סוף ברוך-הוא, ובעסקו בה -

בתורה, הוא ממשיך עליו אור-אין-סוף ברוך-הוא ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה על ידי פקודין -

שהוא ממשיך על נפשו על ידי מצוות, שהן אברין דמלכא. -

אברי המלך. הערת כ"ק רבינו: "ע"פ הנ"ל במצוות - עיקר התועלת בירור הגוף והעולם, בת"ת יחוד הנפש, ועפ"ז יובן ז"ש". כלומר: לפי האמור, שעיקר התועלת במצוות הוא בירור הגוף והעולם, ועיקר התועלת בתלמוד תורה הוא יחוד הנפש - יובן מאמרו של רב ששת, כדלהלן: וזהו שאמר רב ששת: "חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי", -

שמחי נפשי, בשבילך אני לומד מקרא, בשבילך אני לומד משנה. שכן, בשביל הנפש, היחוד שעל ידי תורה - מקרא ומשנה - הוא למעלה מהיחוד שעל ידי מצוות, ולכן הוא אומר לנפשו, שבשבילה הוא לומד מקרא ומשנה, כמו שכתוב במקום אחר באריכות: -

מעלת יחוד הנפש הבאה על ידי תורה. עד כאן הסביר רבנו הזקן ש המשכת אור אין סוף ברוך הוא על נפש האדם עצמה, הבאה על ידי לימוד תורה, היא למעלה בהרבה מאשר על ידי קיום מצוות. להלן יסביר רבנו הזקן (כלשון כ"ק רבינו בהערה) "ענין נעלה בהרבה יותר - שבת"ת לגבי מצות שבהמשכת האוא"ס שע"י ת"ת דוקא מצינו חידוש שנק' קריאה (משא"כ - במצות) - פי' שקורא כו' (שלמעלה מאור). ולא עוד - אלא שאפילו לגבי קריאה סתם - יש מעלה בת"ת, וז"ש לכל קוראיו גו' באמת כו' - היינו בנוגע לפעולת ההמשכות". כלומר: רבנו הזקן מסביר עתה ענין הרבה יותר נעלה שיש בלימוד תורה לגבי מצוות, והוא - שב המשכה מאור אין סוף הנמשכת על ידי תורה דוקא, מוצאים אנו חידוש, שהיא נקראת בשם "קריאה" (מה שאין כן במצוות), כמו שאדם קורא לחברו שיבוא אליו עם ה"עצם" שלו - כך גם על ידי תורה קוראים וממשיכים עצמות אור אין סוף ברוך הוא (שלמעלה מהאור שממשיכים על ידי מצוות); ולא זו בלבד, אלא שבקריאה עצמה ישנה "קריאה" סתם - והיא נגרמת על ידי תפילה; ולעומת זה, הקריאה שעל ידי תורה היא נעלה יותר, בכך שהיא נקראת קריאה באמת. זוהי כוונת הפסוק: "קרוב ה' לכל קוראיו" המוסב על קריאה סתם, ואילו המשך הפסוק: "לכל אשר יקראוהו באמת " מוסב על קריאה נעלה יותר, באמת, וזה בא על ידי תורה - ומעלת הקריאה באמת (שעל ידי תורה) לגבי קריאה סתם, היא בנוגע ל פעולה - להמשכות הנמשכות על ידי כך. וכפי שהרבי מציין למאמרו של רבנו הזקן על הפסוק ב"סידורו", שם מוסבר ההבדל, שעל ידי קריאה סתם (תפלה) ההמשכה היא בענינים גשמיים: רפואה לחולים, ברכת השנים, וכדומה, ואילו על ידי קריאה באמת (תורה) ההמשכה היא רוחנית ובפנימיות הנשמה. ובלשון רבנו הזקן:

והנה, המשכה והארה זו, שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור-אין-סוף ברוך-הוא על נפשו, ועל נפשות כל ישראל, היא השכינה, כנסת ישראל, מקור כל נשמות ישראל כמו שיתבאר לקמן, -

בפרק מ', שעל ידי תורה ממשיך אדם הארת אור אין סוף ברוך הוא, לא רק על נפשו הוא, אלא גם על נפשות כל ישראל, מכיוון שההמשכה היא במקור נשמות ישראל שהיא השכינה - והמשכה זו הנמשכת על ידי עסק התורה - נקראת בלשון "קריאה", -

ככתוב: "קורא בתורה", -

אדם הלומד תורה נקרא ''קורא בתורה'', שמשמעו, קריאת והמשכת ה''עצם'' של הנקרא, פרוש שעל ידי עסק התורה קורא להקדוש-ברוך-הוא לבוא אליו, כביכול, כאדם הקורא לחברו שיבא אליו, וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצוותא חדא, -

ביחד אתו, ולא ליפרד ממנו ולשאר יחידי חס ושלום. -

כך גם על ידי תורה; ישנם יהודים המוכתרים כ"אחים ורעים" להקב"ה - וביחס אליהם מובא כאן המשל מאדם הקורא ל חברו, וישנם יהודים שהם בדרגת "בן" לגבי הקב"ה - וביחס אליהם ה"קריאה בתורה" היא כבן הקורא לאביו. וזהו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", -

הקב''ה קרוב (א) לכל אלה שקוראים אליו - (ב) לכל אלה שקוראים אליו באמת, "ואין אמת אלא תורה", -

כלומר: ישנה קריאה סתם: "לכל קוראיו'', וישנה קריאה ''באמת'' - על ידי תורה; דהינו שקורא -

וממשיך להקדוש-ברוך-הוא על ידי התורה דוקא, לאפוקי -

לשלול את המשמעות של ''יקראוהו באמת'' שהיא הכוונה מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה, אלא צועק כך: אבא! אבא! -

כלומר בעבודת התפילה שיהודי צועק וקורא בתפילתו "אבא אבא", מצד אהבתו להקב"ה - הנה ההמשכה שהוא ממשיך, אינה דומה להמשכה הבאה על ידי הקריאה של תורה. וכמו שקובל עליו הנביא: "ואין קורא בשמך כו', - [הערת כ"ק רבינו: "דהול"ל 'ואין קוראך' או 'קורא אותך' ומהו הדיוק 'בשמך"'. כלומר: היה עליו לומר "ואין קוראך" או "קורא אותך" - שאין מי שקורא אותך; מהו, איפוא, הדיוק של "בשמך" (שזה מורה שכאילו אכן קוראים להקב"ה, אלא שאין קוראים אליו בשמו, "בשמך")]. אלא הכוונה, שהנביא קובל שאין מי שיקרא אותך בשמך, היינו על ידי תורה, שכן, כל התורה היא הרי שמותיו של הקב"ה, וכמו שכתוב במקום אחר. ומזה יתבונן המשכיל, להמשיך עליו יראה גדולה -

מכאן יכול מי שמתבונן להשרות על עצמו יראה גדולה מן הקב''ה, בשעת עסק התורה, -

מכיון שעל ידי לימוד תורה הוא ממשיך אליו, כביכול, את הקב"ה, כמו, למשל, בשעה שהוא קורא אליו אדם אחר - הרי שזה צריך להמשיך עליו יראה גדולה מן הקב"ה, בשעה שהוא לומד תורה, כמו שנתבאר לעיל [פרק כג]: