ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ש"תלמוד תורה כנגד כולם", -

גם כנגד מצות צדקה. כיצד, איפוא, הדבר תואם למה שלמדנו זה עתה, שצדקה היא למעלה משאר כל המצוות? - הינו מפני שתלמוד תורה היא בדבור ומחשבה, שהם -

דיבור ומחשבה, לבושים הפנימיים של נפש החיונית. -

שלא כ"מעשה" שהוא לבוש חיצוני - ורק על ידי לימוד התורה, מאיר אור התורה בלבושים הפנימיים, דבר שאינו יכול להיעשות על ידי מצוות אחרות: וגם -

מעלה נוספת במצות לימוד התורה: מהותן ועצמותן של בחינות חכמה-בינה-דעת מקליפת נוגה שבנפש החיונית - נכללות בקדשה ממש כשעוסק בתורה בעיון ושכל. -

כשלומדים תורה בעמקות השכל, נתון אז השכל של הנפש החיונית בענין הנלמד, ועל ידי כך נהפכות בחינות חכמה-בינה-דעת של קליפת נוגה (שבנפש החיונית), מהותן ועצמותן, לקדושה. שכן, כוח השכל המבין את הענין הנלמד, נעשה חלק מהמצוה של לימוד התורה. אף שבפרק י"ב למדנו, שה"בינוני" יכול להפוך לקדושה רק את הלבושים של הנפש הבהמית, ולא את עצמיות הנפש שהיא הכוחות, כיצד, איפוא, אנו אומרים כאן שגם מהותן ועצמותן של הכוחות נהפכת לקדושה? - ברם, אין בכך משום סתירה, שכן, בפרק י"ב מדובר אודות מדותיה של הנפש הבהמית, ואותן אין בידו של ה"בינוני" להפוך לקדושה. ואילו כאן מדובר אודות השכל, ואותו ביכולתו של ה"בינוני" להפוך לקדושה על ידי לימוד תורה. להלן יסביר רבנו הזקן את הסיבה להבדל זה שבין המדות לשכל: ואף שמהותן ועצמותן של המדות: חסד גבורה תפארת כו' - לא יכלו להם הבינונים להפכם לקדשה, -

כיצד, איפוא, אנו אומרים כאן, שמהות ועצמות שכל נפש הבהמית נכלל בקדושה? הינו משום שהרע -

של הקליפה, חזק יותר במדות מבחכמה-בינה-דעת, מפני יניקתן -

של המדות, שם מהקדושה יותר, -

מאשר המוחין, כידוע ליודעי ח"ן: -

לומדי תורת הקבלה (ח"ן - ח כמה נ סתרת). (כי עיקר ענין "שבירת הכלים" היה במדות. ולכן קשה יותר לברר ולהפוך לקדושה את הרע שבמדות). ואילו את הרע של המוחין והשכל, יכול ה"בינוני" להפוך לקדושה, על ידי לימוד תורה מתוך עיון ושכל. ולכן, "תלמוד תורה כנגד כולם" - מפני שעל ידי תורה מהפכים את השכל של הנפש הבהמית לקדושה. זאת -

נוסף על המעלה האמורה, ועוד אחרת, -

יש מעלה נוספת, והיא העולה על כולנה, במעלת עסק תלמוד תורה על כל המצות, על פי מה שנתבאר לעיל -

בפרק כ''ג, בשם התיקונים, -

''תיקוני זוהר'', דרמ"ח פקודין הן רמ"ח אברין דמלכא, -

רמ"ח (248) מצוות העשה הן רמ"ח אברי המלך. וכשם שכל אבר הוא כלי לכוח של הנפש, כך כל מצוה היא כלי להמשכת הרצון העליון. ברם, ביחס לתורה, כתוב ב"תיקוני זוהר", ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", תורה והקב"ה הם דבר אחד ממש (ולא כמו "אברים"), וכפי שיתבאר להלן ההבדל שבין מצוות לתורה. וכמו באדם התחתון, דרך משל, אין ערך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח אבריו לגבי החיות שבמוחין, שהוא השכל המתחלק לשלש בחינות: חכמה-בינה-דעת -

שכן, אבר, שהוא חלק מגוף האדם, אמנם מאוחד עם הנפש המחיה את הגוף - אך עם זאת הם שני דברים שונים ונפרדים. שונה הדבר ביחס לשכל ונפש, כי השכל הוא התפשטות וחלק מן הנפש, והתאחדותו עם הנפש הוא (שלא כמו שני דברים נפרדים המתאחדים, אלא) התאחדות של חלקים של דבר אחד. הבדל זה שבין האברים לשכל אצל האדם, משמש כמשל על ההבדל שבין מצוות לתורה. ככה ממש דרך משל, להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ, -

בין הדברים כפי שהם באדם לבין כמו שזה למעלה, ההבדל שישנו בהארת אור-אין-סוף ברוך-הוא המתלבשות במצות מעשיות לגבי הארת אור-אין-סוף שבבחינת חכמה-בינה-דעת שבחכמת התורה, איש איש כפי שכלו והשגתו. -

עד כמה שהוא משיג ומבין בתורה - באותה מדה מתאחד שכלו עם הקב"ה, באופן היחוד של התאחדות השכל עם הנפש. בכך נעלה תורה משאר כל המצוות המעשיות, כולל מצות הצדקה, שהיחוד עם הקב"ה על ידי לימוד תורה, הוא התאחדות נעלה בהרבה מאשר היחוד שעל ידי מצוות מעשיות. ואף שאינו משיג -

את התורה, אלא בגשמיות -

הוא משיג את התורה רק כפי שהיא מלובשת בענינים גשמיים, כמו ''שנים אוחזין בטלית'' או ''המחליף פרה בחמור'', הרי התורה נמשלה למים, שיורדים ממקום גבוה כו', -

למקום נמוך. שגם בירידתם למטה הם נשארים אותם מים כמו שהיו במקום הגבוה; כך גם ביחס לתורה, שגם אחרי שירדה ונתלבשה בענינים גשמיים - מלובשת עצמיות חכמתו ורצונו של הקב"ה, באותם ענינים גשמיים בהם ירדה התורה, כמו שנתבאר לעיל. -

בפרק ד'.