פרק לז. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שמשמעות מאמר חכמינו ז"ל: "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", היא - העולם-הזה - בעיקר, שהוא העולם התחתון ביותר. תחתוניותו מתבטאת בכך שהאור האלקי מוסתר בו יותר מאשר בשאר כל העולמות, ושורר בו "חשך כפול ומכופל" - ו בו רצה הקב"ה שתהיה לו נחת רוח, על ידי הפיכת חושך העולם-הזה לאור, שיאיר בעולם הזה אור אין סוף בלי שום לבושים, ובהתגלות יותר מאשר בעולמות העליונים. דבר זה ימומש בימות המשיח ותחיית המתים, שאז תהיה תכלית השלימות של העולם הזה. שכן, הוא נוצר מלכתחילה בכוונה זו, שתאיר בו אלקות בגילוי מוחלט, עד שאפילו אומות העולם יראו אלקות.

והנה, תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחית המתים, שהוא גלוי אור-אין-סוף ברוך-הוא בעולם הזה הגשמי - תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות. -

ההתגלות שהיתה בשעת מתן תורה, באה, כאמור, בהתעוררות מלמעלה, שלא על-ידי עבודה מלמטה; ואילו ההתגלות שלעתיד לבוא, תלויה בעבודתינו ומעשינו בזמן הגלות, כי הגורם שכר המצוה - היא המצוה בעצמה, -

שכר המצוה הרי הוא התגלות אור אין סוף ברוך הוא, וה"גורם", המביא ויוצר התגלות זו, הרי זו המצוה עצמה. [ הערת כ"ק רבינו: "דלא כדוגמת ממון שבעל השדה משלם לזה שחורש וזורע את שדהו (שאין הזורע מייצר את הממון כו') מה שאין כן בנידון דידן שהמצוה עושה את השכר שלה"]. כי בעשייתה -

של המצוה, ממשיך האדם גילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא מלמעלה למטה, להתלבש בגשמיות עולם הזה, בדבר שהיה תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה, ומקבל חיותה ממנה, -

שיומשך גילוי אור אין סוף ברוך הוא בדבר הגשמי, שהרי כל דבר גשמי מותר מקבל חיותו מקליפת נוגה ונתון לשליטתה, כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית, כגון: -

[ הערת כ''ק רבינו: "ומביא דוגמא מהחי, צומח, דומם":] קלף התפלין ומזוזה וספר תורה, -

הקלף הרי מקבל חיותו מקליפת נוגה, ועל ידי הפיכתו למצוה של תפילין, או מזוזה, או ספר תורה, נמשך באותו קלף, גילוי אור אין סוף הנמשך על ידי המצוה. - הכרחי הרי שהדבר בו נעשה המצוה, יהיה טהור ומותר - וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: לא הכשר למלאכת שמים -

לדבר שייעשה בו מצוה, אלא טהורים ומותרים בפיך, -

בפיו של יהודי לאכילה, וכן אתרוג שאינו ערלה, -

ומעות הצדקה שאינן גזל, וכיוצא בהם, -

דברים גשמיים אחרים בהם האדם עושה מצוה, שלפני עשיית המצוה בהם, היו תחת ממשלת קליפת נוגה וקיבלו חיותם ממנה, ועל ידי עשיית המצוה בהם, מתאחדים הדברים עם הרצון העליון. ברם, כשהדברים בהם הוא מקיים מצוה, הם דברים מותרים וטהורים, וזה נעשה שלא על ידי עבירה - פועלת המצוה באותם דברים, שהיו עד אז תחת ממשלת קליפת נוגה, להתעלות ולהתאחד עם אור אין סוף ברוך הוא, ובלשון ה"תניא": ועכשו שמקיים בהם מצות ה' ורצונו - הרי החיות שבהם -

החיות שבקלף התפילין, או האתרוג, או דמי הצדקה, עולה ומתבטל ונכלל באור-אין-סוף ברוך-הוא, שהוא רצונו יתברך המלבש בהם, -

כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, שרצונו של הקב''ה מלובש במצוה, שהקב''ה רוצה שיהודי יעשה אותה מצוה; מאחר שאין שם בחינת הסתר פנים כלל להסתיר אורו יתברך. -

לכן נכללת החיות של דברים אלה ברצון העליון. עד כאן למדנו אודות החיות של אותם דברים שבהם נעשית המצוה, כחיות הקלף של התפילין, או החיות של האתרוג, וכדומה. להלן נלמד, שכך הדבר גם בקשר לכוח הנפש החיונית הבהמית המחיה את הגוף, שגם היא מקליפת נוגה - ועל ידי ההשתמשות בכוח נפש זו לקיום מצוה, נכלל גם כוח זה בקדושת המצוה שהיא הרצון העליון. וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקים המצוה - הוא מתלבש גם כן בעשיה זו, ועולה מהקליפה, -

תחת ממשלתה היה נתון עד אז, כחלק מהנפש החיונית הבהמית שהיא נפש של קליפה, ונכלל בקדושת המצוה שהיא רצונו יתברך, ובטל באור-אין-סוף ברוך-הוא. -

הרי, שכוח הנפש הבהמית שמקליפת נוגה, מתעלה בקדושה על ידי עשיית מצוה. עתה יוסבר, שלאו דוקא על ידי עשיית מצוות מעשיות נכלל כוח הנפש החיונית בקדושה, כי אם גם מצוות כלימוד תורה, קריאת שמע ותפילה - מצוות שמקיימים אותן בדיבור בלבד, ולא בכוח המעשה - גם בקיומן שלהן משתמשים בכוח הנפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה, ולכן נכלל אותו כוח בקדושה. וגם במצות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפלה וכיוצא בהן, -

נכלל על ידן כוח הנפש החיונית הבהמית באור אין סוף ברוך הוא, אף שאינן בעשיה גשמית ממש -

אף שמצוות אלו לא קויימו באמצעות עשיה גשמית ממשית, שתחת ממשלת קליפת נוגה -

כי אם על ידי דיבור בלבד. מכל מקום הא קיימא לן -

הרי מקובל עלינו, ד"הרהור לאו כדבור דמי", -

ש''הרהור'' (מחשבה) אינו כמו דיבור, ואינו יוצא ידי חובתו -

באותן מצוות שיש להשתמש בהן בדיבור, עד שיוציא בשפתיו, -

שמן ההכרח שבאותן מצוות - יהיה דיבור, וקיימא לן -

ומקובל עלינו, ד"עקימת שפתיו -

בשעת אמירת המלים, הוי -

הוא, מעשה", -

גם מעשה כזה שייך לנפש החיונית הבהמית שתחת ממשלת קליפת נוגה, כשם שהדבר במעשה גשמי ממש, כאמור לעיל - כ''ק רבינו. כי אי אפשר לנפש האלהית לבטא בשפיתים ופה ולשון ושיניים הגשמיים, -

שהם ''מוצאות הפה'' דרכם באים לידי ביטוי בגשמיות, כל סוגי האותיות בשפה שבעל פה, כי אם על ידי נפש החיונית הבהמית המלבשת באברי הגוף ממש, -

כפי שלמדנו בפרק ל"ה בקשר לעשיית מצוה במעשה, שהיות והנפש האלקית היא כולה רוחנית ואילו הגוף הוא גשמי - אין האפשרות לנפש האלקית לפעול ולעורר את הגוף לעשיה גשמית של מצוה, רק באמצעות הנפש החיונית המחיה את הגוף והיא ה"ממוצע" בין הנפש האלקית לגוף הגשמי - הנפש החיונית היא היא המביאה את פעולת הנפש האלקית בגוף. וכך הדבר גם ביחס לדיבור: מכיוון שהדיבור בתורה ותפילה בא על ידי הפעלת אברי הדיבור הגשמיים - נמצא שאין הנפש האלקית יכולה לבצע זאת כי אם על ידי הנפש החיונית - וכל מה שמדבר בכח גדול יותר

- ככל שהוא משקיע יותר כוח בדיבורי התורה והתפילה, הוא מכניס ומלביש יותר כחות מנפש החיונית בדיבורים אלו. -

וממילא מנוצלים בקדושה כוחות רבים יותר המקבלים חיותם מקליפת נוגה. וזהו שאמר הכתוב: "כל עצמותי תאמרנה וגו'". -

ה' מי כמוך'' - כלומר: תיבות התורה והתפילה צריכות להיאמר באופן של ''כל עצמותי תאמרנה'', להשקיע בהן כח רב יותר ככל האפשר של הגוף. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "אם -

התורה, ערוכה -

חדורה, בכל רמ"ח אברים - משתמרת, -

בזכרונו של האדם הלומד תורה, ואם לאו - אינה משתמרת", -

ועלולה להישכח, כי השכחה -

של עניני תורה, היא -

מקורה, מקליפת הגוף ונפש החיונית הבהמית, שהן מקליפת נוגה הנכללת לפעמים בקדושה, -

אך כשקליפת נוגה נכללת בקדושה, אין כל סיבה לשכחה; והינו כשמתיש כחן -

של הגוף והנפש החיונית, ומכניס כל כחן בקדושת התורה או התפלה: -

זוהי המשמעות של "ערוכה בכל רמ"ח אברים" - הוא לומד את התורה באופן שהיא חודרת את כל רמ"ח אבריו, - אז היא "משתמרת", היא נשמרת בזכרונו, כי בכך הסיר את הסיבה המביאה לשכחה. עד כאן למדנו, כיצד כוח הנפש החיונית - הבהמית שמקליפת נוגה, כשמקיימים על ידו מצוות של תורה ותפילה - נכלל בקדושה. להלן נלמד, שלא רק כוח הנפש החיונית עצמו נכלל בקדושה על ידי מצוה; כי אם גם כל המאכלים שמהם ניזונית הנפש החיונית ומקבלת חיותה מהם - גם מאכלים אלה היו תחת ממשלת קליפת נוגה וקיבלו חיותם ממנה - הרי כשהנפש החיונית מקיימת מצוה באמצעות הכוח שקיבלה ממאכלים אלה, נכללת אז בקדושת המצוה גם החיות של אותם מאכלים. בכך גם יסביר רבנו הזקן, איך שהחיות של כל העולם הזה, השייכת עתה לקליפת נוגה, תיהפך לקדושה לעתיד לבוא: על ידי שכל נשמה תקיים תרי"ג מצוות - להישמר מלעבור על שס"ה (365) מצוות לא-תעשה, שהן כנגד שס"ה (365) גידי האדם, וכשם שתפקידם של גידי הדם באדם הוא לשמור שהדם לא יזרום למקום שאין הוא שייך אליו - כך גם שומרים שס"ה מצוות הלא-תעשה שהחיות (של קדושה) לא תימשך למקום שאינו מתאים; ועל ידי שכל נשמה תקיים רמ"ח (248) מצוות העשה, שהן כנגד רמ"ח (248) אברי האדם, שכשם שכל אבר הוא כלי לכוח מסוים של הנפש והוא ממשיך חיות מן הנפש, כך כל מצוה היא כלי לרצון העליון ומביאה התגלות אלקות. וכשכל נשמות ישראל ישמרו שהקליפות לא תשאבנה חיות מהקדושה ויעלו לקדושה את הנפש החיונית של כלל ישראל - הרי שיחד עם זה יעלו בכך גם את החיות הכללית של העולם הזה - כל נשמה את חלקה בעולם, ובעולם ישרור גילוי אלקות בפועל ממש.