והנה, בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנזכרים לעיל - אין מהן מניעה להיות "נבזה בעיניו נמאס", -

ושיהיו לו, ו"לב נשבר", ורוח נמוכה - בשעת השמחה ממש, -

באותו זמן ממש שהוא שרוי בשמחה, יכול שתהיה לו גם מרירות ולב נשבר וכדומה. מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' - הוא מצד הגוף ונפש הבהמית, -

מהחשבונות המראים לו את שפלות גופו ונפשו הבהמית, והיותו בשמחה - הוא מצד נפש האלהית וניצוץ אלהות המלובש בה -

בנפש האלקית, להחיותה, כנזכר לעיל [בפרק ל"א]. -

ולכן, אין המרירות והשמחה סותרות ומפריעות אחת לשניה, כי כל אחת מהן נובעת מסיבה אחרת. וכהאי גוונא איתא בזהר: -

בדומה לזה נאמר ב''זוהר'': "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא": -

בכיה תקועה בלבי מצד אחד, וחדוה תקועה בלבי מצד אחר. - רבי אלעזר ברבי שמעון, בשמעו מאביו, רבי שמעון (בר יוחאי), סודות התורה בענין חורבן בית המקדש - אמר, שבשעת מעשה היה לבו גם עצוב - מחורבן בית המקדש, שרק עתה נודע לו גודל החורבן, וגם שמח, בצד השני של לבו, מסודות התורה שנתגלו לו. הרי, כשישנן שתי סיבות נפרדות - יכולות שתי "תנועות" מנוגדות, כמו בכיה ושמחה, לבוא לידי ביטוי באותו זמן.