והנה, כשהאדם עוסק בתורה, אזי נשמתו, שהיא נפשו האלהית, עם שני לבושיה הפנימים לבדם, שהם כח הדבור ומחשבה -

"מחשבה" - הכוח לחשוב, היא לבוש פנימי של הנפש, בהיותה מאוחדת עם הנפש; שלכן המחשבה פועלת תמיד, בלי הפסק, מפני שהיא קשורה בקירוב יותר עם הנפש - והנפש הרי נמצאת תמיד. כך גם כוח הדיבור, הוא לבוש פנימי של הנפש - בהשוואה לכוח המעשה הפועל בדבר שהוא נפרד לגמרי מן האדם. ובשעה שאדם לומד תורה, הרי הנפש האלקית ושני הלבושים: דיבור ומחשבה: נכללות באור ה' -

שהוא אין-סוף ברוך-הוא ומיחדות בו ביחוד גמור. והיא השראת השכינה על נפשו האלהית, כמאמר רז"ל שאפלו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו. -

השכינה שורה אז על נפשו האלקית ושני לבושיה, מחשבה ודיבור, בהם היא מתלבשת כשהוא חושב ומדבר תורה. אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית, שהיא -

הנפש הבהמית, החיונית, המלבשת בגופו ממש -

היא מחיה את הגוף בחייו הגשמיים - צריך לקים מצות מעשיות הנעשות על ידי הגוף ממש, -

בכוח המעשה. שאז כח הגוף ממש שבעשיה זו -

למשל: כשאדם מניח תפילין, ישנו כאן הכוח הגופני המניע את היד ומבצע איתה מצות הנחת תפילין בפועל ממש. במילא מהווה כוח זה חלק מאותה מצוה - שיהודי מניח תפילין - ולכן הוא נכלל באור ה' ורצונו ומיחד בו ביחוד גמור, והוא -

כוח הגוף, לבוש השלישי של נפש האלהית. -

כמו שלמדנו בפרק ד', שמעשה המצוות מבוצע על ידי הלבוש השלישי - לבוש המעשה - של הנפש האלקית. ואזי -

כשכוח המעשה נכלל ומיוחד עם הרצון העליון, גם כח נפש החיונית שבגופו ממש שמקלפת נגה, -

כפי שלמדנו בפרק א' שהנפש הבהמית היא מקליפת נוגה, נתהפך מרע לטוב ונכלל ממש בקדשה כנפש האלהית ממש, מאחר שהוא -

כוח זה, הוא הפועל ועושה מעשה המצוה, -

אף שעשיית מצוה באה מהנפש האלקית, מעיר כאן רבנו הזקן, שהנפש האלקית לבדה אין בכוחה לפעול על הגוף לבצע פעולה גשמית, כהנחת תפילין. אלא, דוקא, על ידי הנפש הבהמית, שהיא ה"ממוצע" בין הנפש האלקית לבין הגוף, יכול הגוף להיות מופעל מהנפש האלקית, שבלעדו -

בלי כוחה של הנפש החיונית, לא היתה נפש האלהית פועלת בגוף כלל, כי היא -

הנפש האלקית, רוחניית, והגוף גשמי וחמרי, -

ורוחניות וגשמיות הן שני דברים נוגדים; והממצע ביניהם -

בין הנפש האלקית לבין הגוף, היא נפש החיונית הבהמית המלבשת בדם האדם שבלבו וכל הגוף. -

[ הערת כ"ק רבינו: "המדובר (ונוגע) ומודגש כאן הוא עניין הפעולה. ויש לומר גם כן שהוא מפני דהתחברות הנפש (גם הנפש הבהמית) בגוף הוא בכח המפליא לעשות (שו"ע או"ח)". כ"ק רבינו מתכוון (לפע"ד) בהערתו זו: במדובר כאן שה"נפש החיונית הבהמית" היא ה"ממוצע" בין הנפש האלקית לבין הגוף, הכוונה היא (וכאן זה נוגע ומודגש) לתיווך ב פעולת הנפש האלקית בגוף: הנפש האלקית הרוחנית יכולה להפעיל את הגוף (לעשות מצוה) רק באמצעות הנפש החיונית הבהמית, שהיא בעצם המלובשת ממש בדם הגשמי. - כאן לא מדובר (כפי שיכולים לשגות ולומר) בנפש הבהמית בתור "ממוצע" בעצם ההתאחדות של הנפש הרוחנית עם הגוף הגשמי (שכן, ענין זה אינו נוגע כאן כלל). וכ"ק רבינו מוסיף (מלבד זאת שאין זה נוגע כאן) גם הסבר, שלא שייך כאן כלל לדבר אודות הנפש הבהמית בתור "ממוצע" במובן של התחברות הנפש עם הגוף - שכן, לאמיתו של דבר, עצם ההתחברות של הנפש (גם של הנפש הבהמית) עם הגוף, בא על ידי "כח המפליא לעשות", כלומר: בצורה פלאית ועל-טבעית (ולא שזה מתאפשר על ידי ממוצע)]. הנפש הבהמית היא כזו, שהגשמיות שברוחניות שלה, יש לה שייכות ובאפשרותה להתלבש ברוחניות שבגשמיות של האדים העולים מן הדם. ומכיון שהנפש הבהמית היא ה"ממוצע" בין הנפש האלקית לבין הגוף, ועל ידה "פועלת" הנפש האלקית בגוף ועושה את מעשה המצוה - לכן נכלל גם כוחה בקדושה בשעת עשיית המצוה. להלן מסביר רבנו הזקן, כיצד על ידי קיום מצוה אחת, ישנה השראת השכינה על כל גוף האדם: