והן בבחינת "ועשה טוב", -

ביכולת האדם לנצל את כוחה של האהבה המסותרת, כדי להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר, -

הרע, המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה, -

שהיא (העצלות) מבחינת יסוד העפר שבנפש הבהמית, -

כפי שלמדנו בפרק הראשון, מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודת משא בעבודת ה', שיש בה טורח ועמל, כגון: לעמול בתורה בעיון ובפה -

לדבר דברי תורה באופן של לא פסיק פומיה מגירסא, -

פיו לא פוסק מללמוד, דבר שדורש יגיעה עצומה. וכמאמר רז"ל: "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי", וכן לתפלה בכונה -

שתהיה מתוך יגיעה, בכל כחו ממש, וכן בעבודת ה' שהיא בדבר שבממון, כמו עבודת הצדקה; -

מנויים כאן שלשה דברים - שלשה העמודים שעליהם העולם עומד: "תורה, עבודה (שתפילה היא במקום קרבנות), גמילות חסדים''.

וכיוצא באלו -

ענינים דומים בעבודת ה', ממלחמות היצר ותחבולותיו, לקרר נפש האדם שלא להפקיר ממונו -

כשמדובר אודות צדקה, מקרר היצר-הרע את האדם ומפתה אותו, שלא יבזבז את כספו לכך, ובריאות גופו, -

בענין של עבודת ה', בו נדרשות יגיעת והתאמצות הגוף. שלעמוד נגדו -

נגד היצר הרע הזה ולכבשו - קרוב מאד אל האדם, כשישים אל לבו, שלנצח היצר בכל זה, ויותר מזה, ולעשות הפכו ממש -

לעשות ההיפך מרצונו של היצר-הרע, ולהתאמץ הן בגופו והן בממונו בעניני עבודת ה', הרי כל זה קל מאד מיסורי מיתה, ה' ישמרנו, ויסורי מיתה, ה' ישמרנו, היה מקבל באהבה וברצון -

ובלבד, שלא ליפרד מיחודו ואחדותו יתברך, אפילו לפי שעה להשתחות לעבודה זרה חס ושלום, -

כפי שלמדנו, שכל יהודי היה מוסר את נפשו שלא לעבוד עבודה זרה, וזאת כדי שלא להיות נפרד מאחדות ה' אפילו לא לשעה קלה. וכל שכן שיש לו לקבל באהבה וברצון -

גם את התאמצות הגוף וגם שאר ההתאמצויות הנדרשות ממנו, כדי לדבקה בו לעולם ועד. -

כדי א) להתאחד עם הקב''ה, ב) וזהו לנצח. דהיינו, -

ההתאחדות עם הקב''ה לנצח, תהיה אצלו כשיעשה רצונו יתברך בעבודה זו -

גם כשלשם כך נדרשת ממנו התאמצות מיוחדת, יתגלה בה -

בעבודה זו, פנימית רצון העליון בבחינת פנים וגילוי רב ולא בהסתר כלל. -

כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, שבענין המצוות ועבודת ה' - מאירה פנימיות רצונו של הקב''ה באופן של התגלות. וכשאין שום הסתר פנים ברצון העליון - אזי אין דבר נפרד כלל וכלל -

מאלקות, להיות יש ודבר בפני עצמו. -

כפי שלמדנו, שההרגשה שנבראים יכולים להרגיש את עצמם, ל''יש'' ולדבר נפרד מהקב''ה - נובעת מכך שפנימיות רצון העליון היא בהעלם. ואילו כשמגיע הדבר לקיום מצוה ולעבודת ה', שאז מתגלה פנימיות רצון העליון - לא קיימת ממילא הסיבה הגורמת לנברא להרגיש את עצמו ל''יש'' ול''מציאות'' בפני עצמו. ולזאת, תהיינה נפשו האלהית והחיונית -

זו שמחיה את הגוף, ולבושיהן -

מחשבה, דיבור ומעשה, כולן מיוחדות בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין-סוף ברוך-הוא, כנזכר לעיל. -

הרי, שעל-ידי עבודת ה' וקיום המצוות, מתאחד האדם עם הקב''ה בתכלית היחוד. להלן יוסבר שהיחוד הנוצר על-ידי קיום המצוה, הוא לתמיד, ולא רק לשעת קיום המצוה:

ויחוד זה למעלה -

מה שנפשו של יהודי מתאחדת עם אור אין סוף על-ידי עבודת ה', הרי למעלה, בעולמות העליונים, הוא נצחי לעולם ועד, כי הוא יתברך ורצונו למעלה מהזמן. -

ממילא גם ההתאחדות עם הקב''ה ורצונו, היא נצחית, למעלה מהזמן, וכן -

גם בעולמנו אנו, גילוי רצונו שבדבורו, שהיא התורה, הוא נצחי, וכמו שכתוב: "ודבר אלהינו יקום לעולם", "ודבריו חיים וקיימים כו'", "ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים כו'". -

ומאחר שהתגלות רצונו של הקב"ה בדברי התורה, היא נצחית - הרי ממילא, גם התאחדותה של נפש יהודי עם הקב"ה ורצונו יתברך, על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות - היא נצחית.